המאבק שלנו מתנהל כבר הרבה מאוד שנים בהרבה מאוד פלטפורמות. כבר מ־2011 דובר בהסכם הקודם שצריך לקצר את התורנויות ושצריכים להבין איך לעשות את זה נכון. הוקמו מאז ועדות, נאכלו הרבה בורקסים, אבל כל פעם התשובה שהיינו מקבלים היא: תנו להם לסיים את העבודה שלהם.
חיכינו תוך כדי המחאה למסקנות של הוועדה, אבל הן היו ביזיוניות. למעשה עברנו לדבר מול משרדי האוצר והבריאות באופן ישיר, והיה סיכום בעל פה שהתורנויות יקוצרו במתווה מדורג, שכולל את כל המקצועות בפריפריה. היה כבר סיכום כתוב, ופתאום ביום־יומיים האחרונים - הם החליטו לשנות.
במקום 25% מהמתמחים הם שינו ל־10% בלבד. הם שמו אנשים רבים בצד ובכלל לא שמו דד־ליין מתי לכלול גם אותם. אנחנו ישראלים, אנחנו יודעים שכאשר אין דד־ליין - המשמעות היא שזה לא יקרה לעולם.
אם נסכים למתווה שהם נותנים עכשיו, לא נקבל יותר מזה. אנחנו מבינים שזה הזמן להתפטר, לשבות ולא לאפשר את המשך המריחה הזאת.
לעשות תורנויות של 26 שעות זה נורא ואיום. אנחנו נרדמים למטופלים מול החיים. אנו שוגים במינונים של תרופות ומקבלים החלטות לא נכונות. לפעמים רק יום או יומיים אחרי אנחנו מבינים שעשינו טעות.
התורנויות הארוכות פוגעות לנו ביכולת. אחרי כל כך הרבה שעות ערות אנחנו משולים לאנשים שיכורים. רופא שעובד 26 שעות הוא רופא שיכור. אנחנו לא מסכימים לזה יותר. לא עבור המטופלים ולא עבור עצמנו.
כרופא אתה נדרש לריכוז מיטבי. אני מכיר מתמחה שעשה 14 תורנויות כאלה בחודש. זה משוגע. זה יום כן, יום לא. אנחנו עובדים שמונה תורנויות בחודש וממשיכים להגיע לבתי החולים. אנחנו עובדים בין 320 ל־400 שעות בחודש, זה שלוש משרות מלאות. אין לנו תחביבים. אין לנו חיים. זה חיים זבל. אני קורא לזה - מת לחיות. אנחנו בסך הכל רוצים לחיות.
הכותב הוא מתמחה ברפואה דחופה