אם אכן ממשלת ישראל הביאה לישראל במבצע מורכב, תוך סיכון חיי אדם, עשרות “עולים” מאתיופיה שאין להם שורשים יהודיים ושלא היו זכאים לעלות מכוח חוק השבות או בהתאם לחוק הכניסה, זו תקלה חמורה. אם יתברר, כפי שעלה מפרסומים עיתונאיים, כי עלות המבצע עמדה על 14 מיליון שקלים וכי הדבר נעשה בשל חשש שווא לחייהם של אותם העולים, הדבר חמור שבעתיים.
ככל שמדובר במחדל של הגורמים הרלוונטיים – אנשי הסוכנות, המוסד או משרד החוץ - עליהם לתת את הדין, שלא לדבר על ה”עולים” שבאו במרמה. אבל אסור לגזור את מדיניות העלייה כתוצאה מאירוע כושל לכאורה. בוודאי שאין להטיל דופי בשל כך באלפי זכאי חוק השבות מ”זרע ישראל”, הממתינים במחנות מעבר בחוסר ודאות, בציפייה לעלות לישראל ולהתאחד עם בני משפחותיהם. יש בקרבם קרובים מדרגה ראשונה, הורים מבוגרים לילדים שעלו לישראל, סבים וסבתות שמעולם לא ראו את נכדיהם, אחים שנפרדו לפני שנים ואינם יודעים מתי יזכו לשוב ולהיפגש.
מדינת ישראל, כפי שכבר נכתב בעמודים אלה בעבר, אוהבת את העלייה, אבל הרבה פחות אוהבת את העולים. לצד ההיסטוריה המפוארת של מבצעים נועזים שבמהלכם חולצו והועלו לישראל אלפי יהודים מאתיופיה, נותר כתם שחור בדמות הוויכוח הקטנוני על עוד כמה אלפים שהם “בני עלייה”, כלומר זכאותם נבדקה, אלא שהממשלה גוררת רגליים. מלחמת האזרחים באתיופיה רק מחדדת את הדחיפות שבהבאתם ארצה.
על רקע זה חיבר המטה לביטחון לאומי (המל”ל) חוות דעת שבה העריך כי קרוב ל־10 אלף בני אדם ממתינים לבירור זכאותם לעלות לישראל וכי “יש טענות” ל־700 יהודים המצויים באזור הקרבות בתיגראי. האומנם מדובר בטענות סרק? הדברים נכתבו בעלמא, ללא הסבר. במסמך שנשלח למשרדי הפנים והקליטה הזהיר המל”ל מפני “זליגה של לא יהודים המנצלים את המציאות הכלכלית בישראל, איומים פליליים וביטחוניים, עיסוק של אנשים עם אג'נדות שונות משיחיות או כלכליות לאור העובדה כי מדובר בתגמולים מתקציב המדינה". בין המסקנות שהוצגו נכתב כי "כלל לא בטוח שיש צורך להעלות את הממתינים לבירור בעת הנוכחית ובכלל. הבאתם לישראל של אלפים ללא בירור היא טעות דמוגרפית תקדימית ומסוכנת”.
באשר ליהודים – הומלץ להעלות אותם בהמשך לגיבוש הרשימות. שוב רשימות. כך או כך, המל”ל ממליץ להותיר את העניין בפרופיל נמוך.
שר הפנים לשעבר אריה דרעי טען השבוע כי רשימת הזכאים לעלייה לא תגיע לסופה משום שכל רשימה מנפיקה עוד רשימה ולעולם, לאחר שמרוקנים מחנה מעבר, הוא מתמלא מחדש. המסקנה לדבריו צריכה להיות חד־משמעית: או שהשערים פתוחים לגמרי או שמחליטים לשים לזה סוף. לשמוע ולא להאמין. האם עלה אי פעם בדעתו להכריז כי לא נותרו עוד יהודים בתימן, במרוקו, באיראן או בכל מקום אחר, הזכאים לעלות לישראל?
שרי הפנים והממשלות מתחלפים, ורק המנגינה הספקנית הנגועה בגזענות נשארת כמו פסקול צורמני. אין עוד תפוצה שנתקלת בכל כך הרבה חשדנות כמו בני העדה האתיופית ואין עוד מדינה שביחס אליה קמה דרישה לקביעת מכסות עולים. מדינת ישראל ידעה לקלוט בשנות ה־90 מיליון עולים מברית המועצות, מבלי שהייתה תשתית מוכנה - לא דירות מגורים, לא מוסדות חינוך ולא מקומות תעסוקה. מישהו יכול להאמין שבמאה ה־21 מדינת ישראל לא מסוגלת לקלוט כמה אלפים בודדים של עולים מאתיופיה? ונניח שיש ביניהם גם כאלה שאינם יהודים, אז מה? בישראל חיים היום יותר מחצי מיליון לא יהודים וצאצאיהם, שהגיעו ברובם מרוסיה ומאוקראינה. זכותה של מדינת ישראל לבחון את הזכאות של מבקשי עלייה, אבל אסור לסגור את שעריה באופן קטגורי רק בפני יהודים מאתיופיה.