אבו מאזן בן 86 ונמצא בדמדומי שלטונו. בטווח הזמן הקרוב יחול שינוי מנהיגותי ברשות הפלסטינית. קשה לנבא מי יהיה המחליף, אבל בואו נניח שאותו אדם ייטה, בניגוד למחמוד עבאס, לקבל החלטות מכריעות. נניח שאותה דמות עלומה תצא בהכרזה הבאה: "אנחנו, הפלסטינים, נואשנו מהקמת מדינה עצמאית, ולכן אנו מפרקים את מוסדות הרשות הפלסטינית ומטילים על ישראל את האחריות הכוללת למרחב בכל היבט שהוא: גביית מסים, בניית תשתיות, שיטור, ביטחון ועוד.

רק הרשויות המקומיות ייוותרו על כנן, וכמובן, אנחנו הפלסטינים דורשים להיות אזרחים שווי זכויות במדינת ישראל". העולם כולו יתמוך בצעד זה. גורמי הימין בישראל ינשמו לרווחה – חלפה עברה לה סכנת המדינה הפלסטינית. בבת אחת נמצא עצמנו עם עוד 2.7 מיליון פלסטינים, שיחד עם אזרחי ישראל הערבים יהוו 38% מתושבי ישראל. רוב התוספת הזו חיה ומתקיימת ממשכורות שהן הרחק מתחת לקו העוני במונחים ישראליים.


מה הסיכוי שמתוך ההסתפחות מרצון הזו יצמח טוב למדינת ישראל? אם נסתמך על הניסיון האזורי והעולמי, הסיכוי הוא אפסי. שנים ארוכות של טינה ואלימות, בתים רבים שבהם אב, אח או בעל היה בכלא הישראלי, משקעים אינסופיים של השפלה ופחד - לא יולידו טוב. אין כאן שאלה של "מי צודק?" אלא התרחשות אנושית ארוכת שנים שבה הפלסטיני הוא מדוכא, הישראלי מדכא, והאפשרות שמתוך היתוך השניים ייוולד עתיד טוב יותר היא בלתי סבירה.


במשך שנים רבות העברתי הרצאות על ביטחון לאומי, ובכולן חזרתי והדגשתי כי המרכיב הראשון בביטחון הלאומי של כל אומה הוא "לכידות לאומית". הלכידות הזו תלויה ביחס שבין כוחות מפרקים לכוחות מלכדים בציבור האנשים הרלוונטי. איזה סיכוי יש לנו כאומה, אם 38% מאזרחי ישראל יהיו ערבים, או אם 47% מהם יהיו ערבים, אם נספח גם את רצועת עזה, כדרישת הימין הקיצוני־משיחי בישראל?


המדהים בדיון הזה הוא הפער בין העמדות הפוליטיות לבין המציאות היומיומית של רוב הישראלים. רוב הציבור הישראלי נמנע מלעבור דרך שטחי יהודה ושומרון, אינו מתעניין במה שקורה מעבר לגדר ההפרדה, ואפילו מזרח ירושלים הוא בחזקת ארץ לא נודעת עבורו. מבחינת רוב הציבור הישראלי, סיפוח של מיליוני פלסטינים לתוכנו הוא פשוט סיוט בלהות שאין להסכין עם קיומו.

מחמוד עבאס (צילום: REUTERS/Mohamad Torokman)מחמוד עבאס (צילום: REUTERS/Mohamad Torokman)

מבחינת דפוס ההצבעה הפוליטי בקרב הציבור היהודי ברובו, המיוצג על ידי 110 חברי כנסת, 72 מנדטים ניתנו למפלגות תומכות סיפוח (כולל המפלגות החרדיות), 25 מנדטים ניתנו למפלגות שעמדתן המדינית לא ממש ברורה (יש עתיד וכחול לבן), ורק 13 מנדטים ניתנו למפלגות הדוגלות במפורש בהיפרדות מהפלסטינים (העבודה ומרצ).

המחנה המכנה עצמו "המחנה הלאומי" הוא למעשה מחנה אנטי־לאומי, המאמין במשתמע ביכולת להתיך יחדיו שני עמים בהיקף אוכלוסייה כמעט זהה לכדי ישות לאומית יציבה לאורך זמן, ובניגוד מוחלט למה שהתרחשויות באזורנו לימדו ועדיין מלמדות.המחנה המכווץ, שבעבר נקרא מחנה השלום, ושחווה על בשרו מסע דה־לגיטימציה ארסי וממושך, הוא למעשה המחנה הלאומי האמיתי. גבי לסקי יותר ציונית מאיתמר בן־גביר, מרב מיכאלי יותר ציונית מדודי אמסלם, ומוסי רז יותר ציוני מגלית דיסטל־אטבריאן. זה הזמן לחזור למקורות.

המחנה הלאומי האמיתי הוא המחנה התומך בחזון הציוני המקורי: בית לאומי לעם היהודי – מדינה חופשית ודמוקרטית. מימוש החזון הזה מחייב היפרדות מהפלסטינים. ההיפרדות הזו עדיף שתהיה במסגרת הסכם אזורי או במשא ומתן ישיר, אבל אם השניים האלה לא יצלחו, הרי עלינו ליטול את גורלנו בידנו ולהיפרד מהפלסטינים מהר ככל שניתן. ההיפרדות היא ציונות. 

הכותב הוא סגן שרת הכלכלה והתעשייה וחבר כנסת מטעם מרצ