תהליך האמנציפציה של היהודים באירופה שינה את מעמדם וחייהם לחלוטין. לפניו, הם לא נחשבו לאזרחים, הם הוזמנו לגור בעיירה או בממלכה מסוימת בהוראת השליט המקומי, ומעמדם היה יכול להשתנות בן לילה, בגחמה של גזירה.
כדי להתגורר במקום מסוים, היהודים היו צריכים להיות חברים בקהילה היהודית המקומית, שבסמכותה לבטל את מעמד המגורים, ולקהילה הייתה מערכת משפט עצמאית בראשות הרב המקומי. בעקבות האמנציפציה, יהודים הפכו להיות אזרחים מן המניין, בכפוף למערכות המשפט החילוניות של המדינות שבהן התגוררו. החברות בקהילה יהודית הפכה לעשייה התנדבותית, ולרב לא הייתה סמכות משפטית על היהודים בעירו.
עם זאת, השינוי הזה הוביל גם לנזקים. על פי ההלכה היהודית, אישה יכולה להתגרש מבעלה רק בהסכמתו המלאה, אם כי במקרים מסוימים זכותו של בית הדין הרבני לדרוש מהבעל גט. הבעיה היא שבעוד שבתי הדין הרבניים הוציאו את הגזירות האלו, לא הייתה דרך לאכוף אותן, שכן החברות בקהילה הייתה עניין של בחירה. בעיית הנשים העגונות הייתה ככל הנראה חמורה ביותר בתחילת המאה הקודמת, כשגברים רבים השאירו את נשותיהם מאחור בפולין וברוסיה כדי לחפש את מזלם בארצות הברית.
מבחינה היסטורית ובמונחים הרבניים, המונח “עגונה” התייחס לנשים שבעליהן נעלמו ומקום הימצאם לא נודע. עם זאת, כיום מדובר במי שאינם רוצים להעניק גט לנשותיהם הכבולות. רק בישראל, שבה המעמד האישי נקבע על ידי בתי הדין הדתיים, ישנה לבתי המשפט הסמכות להשתמש במגוון סנקציות, לרבות מאסר, כדי לשכנע בעלים סוררים לשחרר את נשותיהם. בתפוצות, בתי המשפט כמעט חסרי אונים.
במהלך כינוס ועידת רבני אירופה בברלין בשנת 2013 הודעתי כי הוועידה תפתח גישה רב־כיוונית שתוכל להקל ולסייע לנשים העגונות שבקרבנו. היוזמה הראשונה הייתה קידום החוק, שעבר בישראל כבר בשנת 2018 כהוראת שעה להרחבת סמכותם של בתי הדין הרבניים בישראל בנוגע למקרים של נשים עגונות של יהודים שאינם ישראלים.
הרעיון הזה מבוסס על הנחת היסוד שלכל יהודי אירופי יש לפחות קרוב משפחה אחד בישראל, וככל שהאנטישמיות גוברת באירופה, אולי יגיע הזמן שבו יהודי אירופה יצטרכו לחפש בישראל מקלט. הרעיון של בעל סורר שעלול להיעצר בזמן כניסתו לישראל או ביציאתו - מהווה גורם מרתיע ומרכזי שאילץ בעלים כאלה להיענות לזימון של בית דין רבני מחוץ לישראל ולשחרר את נשותיהם. במהלך שלוש שנות קיומו של חוק זה נפתרו למעלה מ־80 מקרים של עגונות. לאחרונה אישרה כנסת ישראל בקריאה שלישית את החוק המדובר.
היוזמה השנייה נולדה באמסטרדם. ועידת רבני אירופה הקימה את בית הדין הרבני האירופי המיוחד לעגונות, בהנהגתו של הרב אריה רלב”ג. סמכותו של בית משפט זה הוכרה על ידי בית המשפט העליון של הולנד, מה שהסמיך אותו לגבות קנסות של עד 100 אלף יורו כדי לחייב בעלים סוררים מכל רחבי אירופה לשחרר את נשותיהם.
היוזמה השלישית נולדה בארצות הברית ועסקה בשימוש בהסכמי ממון בין בני הזוג. ועידת רבני אירופה אימצה את אחת הגרסאות של הסכמי הממון. היוזמה הרביעית והמסורתית ביותר הייתה שימוש במבנים הקהילתיים שלנו, ששימשו ככלי הרתעה בכך שעל בעלים סוררים נאסר להתקבל למוסדות הקהילתיים או לקבל שירותים מהם, עד שישחררו את נשותיהם.
אף אחת מהיוזמות לעיל אינה חסינת תקלות או מעניקה פתרון מלא לסוגיה. אבל בסך הכל, אני מאמין שיש לנו את האמצעים לפתור את הרוב הגדול של המקרים באירופה, מה שיוריד את המספר הכולל של העגונות ב־80%־90%.
הכותב הוא נשיא ועידת רבני אירופה והרב הראשי במוסקבה