למרות הגידול המשמעותי בהשקעה בחינוך, השמרנות המבנית של המערכת במדינת ישראל משאירה אותנו מאחור. מערכת החינוך הישראלית היא אחת הריכוזיות ביותר בעולם המערבי, ובכל זאת מובילה בפערים קיצוניים בין תלמידיה. הפתרון אינו להעניק למשרד החינוך ולשלטון המוניציפלי יותר כוח, סמכויות או תקציבים, אלא להוריד את הסמכות לקבלת החלטות כמה שיותר קרוב לשטח, למנהלי בתי הספר שמבצעים בפועל את העבודה החינוכית.
רפורמה חינוכית היא תהליך מקומי. בית הספר בקהילה הוא מרכז השינוי. בתי הספר הם שקובעים את מידת ההצלחה. המשרד הראשי צריך ללמוד שעליו לתמוך במאמצים של בתי הספר.
פערים בחינוך נולדים דווקא מתוך הריכוזיות, על ידי מתן מענה אחיד לכל ילד בכל מקום בישראל, כאילו דומה תלמיד באום אל־פחם לתלמיד בהרצליה או לתלמיד ביישוב קטן בעוטף עזה. כדי שמערכת חינוך ציבורית ממלכתית תוכל לתפקד ולהצליח, על המדינה לאפשר למנהלי בתי הספר את הגמישות הניהולית הנדרשת על פי תפיסתם המקומית. המנהלים וצוותי ההוראה הם חוד החנית של המערכת, הם המכירים את הצרכים והיכולות של עצמם ושל הגורמים השותפים לתהליך, ומשרד החינוך צריך לתת בהם את האמון הראוי ולהפסיק להצר את צעדיהם.
איינשטיין אמר שאי־שפיות היא לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות. מערכת החינוך מתקשה להשתחרר מאי־השפיות המאפיינת אותה: כשמחזקים את השליטה הציבורית על החינוך, התוצאה היא גידול דרמטי בפערים בין חזקים לחלשים ובין עשירים לעניים. ביזור החינוך – הוא המפתח.
הרבה יותר חופש, מגוון אפשרויות וקבלת החלטות מקומית. כל עוד מערכת החינוך בישראל תמשיך להתנהל כשוק סגור, נטול בחירה ותחרות ובשליטה ממשלתית מלאה, נמשיך לראות את הישגי התלמידים הולכים וצונחים, ומשבר האמון בין המרכיבים השונים ילך ויגבר. מדיניות הביזור מאפשרת גמישות פעולה לבתי הספר, וביטוי לכך ניתן למצוא בשעות הפעילות של בית הספר, בגיוון במקצועות וברמת הלימוד. הגמישות מאפשרת קשר טוב יותר בין התלמיד לבין בית הספר, ומידת שביעות הרצון של המורים מעבודתם גדלה הודות למטרות עבודה ברורות יותר ולמעורבותם בקבלת החלטות.
הגיע הזמן להכיר באמת הקשה, ורק ממנה להתחיל את התיקון: מערכת החינוך הנוכחית היא מפלצת רב־ראשית שקמה על יוצריה, היא בלתי ניתנת לשליטה ומלאה בכפילויות ובבזבוזים אדירים. היא בעיקר מתסכלת את המחנכים בשטח, מכבה להם את הזיק בעיניים, ובכך מאותתת לכל בעל מוטיבציה שכדאי לו למצוא שדה פעילות אחר אם הוא שואף לתקן את העולם. התסכול של מנהלים, מורים, הורים ותלמידים זועק לשמיים כבר שנים, והגיע הזמן לפעול בדרך אחרת.
עוד לפני הקורונה כבר היה ברור שישראל גדולה מדי למערכת חינוך ריכוזית, וגם מעבר לגודל, הצרכים התגוונו והשתנו, והדורות הצעירים דורשים פתרונות והוראה שמשרד החינוך לא יודע לתת. הדרך היחידה לעלות על נתיב המצוינות היא להפחית את עוּלה של המערכת ולהעביר יותר אחריות ואמצעים לציבור, כלומר להורים ולמוסדות החינוך. במקום לכווץ סמכויות ולנסות לנהל מפלצת ריכוזית, לפתוח ולשחרר את החינוך.