נניח שפרצו לכם הביתה או גנבו לכם את הרכב. קרוב לוודאי שתתקשרו למשטרה ותגישו תלונה (בעיקר לצורכי ביטוח). ספק אם תאמינו שהמשטרה תשקיע מאמץ, תלכוד את העבריינים, תעמיד אותם לדין וגם תחזיר לכם את הרכוש. למה? משום ששיעור האמון במשטרה נמוך ובהתאמה גם ההרתעה שהיא מייצרת.

מדד “הקול הישראלי” שפרסם לאחרונה המכון הישראלי לדמוקרטיה מצביע על שפל באמון הציבורי במשטרה בהשוואה לכל המדידות שנעשו מאז 2003. מתברר שרק 29% מהציבור נותנים בה אמון. בקרב הציבור היהודי ירד האמון במשטרה מ־41% באוקטובר 2020 ל־33.5% באוקטובר 2021.

בקרב הציבור הערבי האמון במשטרה ירד ל־13% ביוני (מ־26% באוקטובר 2020), לאחר מבצע שומר החומות, ועלה ל־22% באוקטובר 2021. שיעור האמון הנמוך ביותר נרשם בקרב הציבור החרדי. מאז יוני 2021 הוא צנח מ־24% ל־11%. בהשוואה לגורמי שלטון אחרים המשטרה ניצבת במקום בינוני באמצע - אחרי צה"ל, נשיא המדינה ובית המשפט העליון ולפני התקשורת, הממשלה והכנסת. אין בכך נחמה גדולה.

רוב הנשאלים סבורים כי המשטרה אינה מקפידה לפעול במסגרת מגבלות החוק בכל הנוגע להאזנות סתר ולמעקב אחרי אזרחים מהשורה. הנתונים המשתקפים בסקר מקבלים משנה תוקף ומושכים את תשומת הלב התקשורתית והציבורית בעקבות פרשת הרוגלה שבה עשתה המשטרה שימוש חורג לכאורה.

זה כמעט ברור מאליו, רשימת האנשים שהמשטרה פרצה למכשירי הטלפון שלהם ושהיו נתונים למעקב (לכאורה כמובן) ארוכה. נמנים עמה ראשי ערים, מנכ”לים, עיתונאים, אנשי עסקים ובנו של ראש הממשלה לשעבר. שמנה וסולתה של הצמרת השלטונית בישראל.

אבל האזנות הסתר לא יכולות להיות הסיבה העיקרית לאובדן האמון במשטרה. הגורמים לאמון הנמוך ידועים, אך לרוב נדחקים לשולי החדשות או לא זוכים לפרסום. הדוגמאות לכך רבות ומקוממות. קחו למשל את המקרה של הצעירה מבאר שבע שסבלה ממצוקה וממחשבות אובדניות. התגובה המבזה שקיבלה מהשוטר שענה לשיחת הטלפון שלה לא פחות משערורייתית: "אלוהים עוד לא לקח אותך? אינשאללה שייקח אותך, תתאבדי כבר בשקט".

גל גברעם שהתלוננה נגד סוכן הדוגמניות שי אביטל על הטרדה מינית, העלתה לסדר היום הציבורי את היחס המזלזל שמקבלות נשים המתלוננות במשטרה ופתחה תיבת פנדורה. בעקבותיה צפו עוד ועוד סיפורים: אישה שהגישה תלונה נגד גבר שניסה לרצוח אותה לפני 20 שנה נתקלה בשוטרת שאמרה לה: “את מעירה את המתים”.

צעירה אחרת מהדרום סיפרה כי התקשרה למשטרה תוך כדי נהיגה והתלוננה שרודפים אחריה. שוטרת שענתה לשיחת הטלפון השיבה שאין ניידת זמינה וכשהצעירה הגיעה להגיש תלונה, העלה אחד החוקרים סברה שאולי היא מצאה חן בעיני הרודפים ובסך הכל הם ניסו להתחיל איתה.

כל אלה מצביעים על תודעת שירות ירודה וחוסר הבנה בסיסי של תפקידו של שוטר בחברה דמוקרטית. ועוד לא דיברנו על התסכול מהאלימות הגואה בחברה הערבית, על הסרטון האייקוני שבו נראה ניצב (בדימוס) ג’מאל חכרוש מדלג מעל קורבן בזירת רצח, על שיטור היתר והיחס המפלה כלפי יוצאי אתיופיה ועל מחדל ההילולה במירון.

אין ספק שהארגון האמון על ביטחון הפנים מתוח עד קצה גבול היכולת ואינו עומד בעומס. עם זה, יש תחושה שהמשטרה לא ממלאת כראוי את תפקידה הקלאסי. היא לא מפנימה שתפקידה הוא לשמש כתובת לאזרח הזקוק להגנה על גופו או רכושו ומתייחסת לעתים קרובות מדי לתלונות של אזרחים כאל מטרד. מפקדי המשטרה שכחו, כך נראה, שבאחריותם ובסמכותם לייצר אקלים של ביטחון במרחב הציבורי והאישי ולסכל פשעים חמורים או לכל הפחות לפענח אותם ולהעמיד לדין את האשמים, לא פחות מחקירת מעשי שחיתות וצווארון לבן.

אין צורך לפרק את המשטרה ולהקים אותה מחדש כפי שמציעים גורמים שונים בעת האחרונה. עם זאת, מחובתם של השר לביטחון הפנים ומפכ”ל המשטרה להטמיע תודעת שירות עם הפנים לאזרח כדי להתגבר על הניכור הקיים. מדובר במשימה ראשונה במעלה שבלעדיה תאבד המשטרה את סמכותה ואת ההרתעה שהיא אמורה לייצר.