את המשפחות המתגוררות בשייח' ג'ראח אני וחבריי הברחנו במלחמה הגדולה ב־48'. ירדן, שחתמה איתנו על הפסקת אש, בנתה להם בתים בירושלים על חלקות שהיו כנראה בבעלות ועד הספרדים. המדינה, שבריחתם אפשרה את הקמתה, מבקשת לגרש אותם. ואני – מתבייש.
מדוע? אני ישראלי. במלחמת הגדולה אני על גג בלוד. מתבונן בשיירה של פליטים. משפחות שעל גבן וראשיהן המיטלטלין. והשיירה עד אופק. ואני רואה את סבא וסבתא ובני הדודים ש־12 שנה קודם ביקרנו אותם. על הכביש הולכת ערבייה זקנה. ואני, פלמ"חניק, צועק לה: "מדאם, רוחי מן הון" (גברת, לכי מכאן). והיא מסתכלת עליי ואומרת "חוואג'ה, אלווין ארוח?" (אדון, לאן אלך?)".
אני חייב תשובה מוסרית לפלסטינית הזאת. כן, לכל הרוחות, תשובה מוסרית. ואין תשובה יהודית־ישראלית, אלא מוסרית. אני ישראלי - מקור של כוח וצדק, וכאלה היינו עד למשיחיות שפלשה לחיינו עם הניצחון ב־67'. אחריו נשארנו עם הכוח, בלי הצדק. אנחנו עם בין עמים. הרצל, ויצמן, בן־גוריון, ז'בוטינסקי, ארלוזורוב ושרת הוליכו מאבק - עד שקיבלנו מעמי העולם מדינה.
על פי הצדק האנושי לכל עם יש זכות לריבונות, ואם מונעים ממנו, זכותו ללכת לכל מקום בעולם לממש את ריבונותו (אם כוח בידו). אנחנו לא הלכנו אלא אל המקום ההיסטורי שהוא שלנו - ארץ ישראל. ובאנו לארץ כי גירשו אותנו מכל מקום.
היישוב העברי בנה תשתית והקים לעם היהודי מדינה במשפט העמים. לפני החלטת האו"ם ואחריה באנו אל מול הפלסטינים עם "גם אנחנו". והם בלאומנותם ענו "רק אנחנו". במלחמת השבטים אנחנו עם ה"גם אנחנו" ניצחנו בכוחנו ובצדקתנו. זו התשובה המוסרית לערבייה הזקנה מלוד.
והמודל של "בכוחנו ובצדקתנו" היה איתנו עד 67'. הניצחון הביא עלינו את המשיחיות – זו שברחנו ממנה - להקים ריבונות עברית לעם ישראל.
ההתנחלויות שהמדינה נגררה איתן להוויה קולוניאלית הפכו את תבנית הממשק עם הבעיה הפלסטינית ועם העולם. אנחנו היינו ל"רק אנחנו" של כוח בלי צדק. זוהי היום שייח' ג'ראח. מדינת היהודים היא כיום היחידה בדמוקרטיות שמקיימת קולוניאליזם – ועלינו להגן עליה מפני הלאומנות המסוכנת.
