בכל שנה, במועדים כמעט קבועים – 27 בינואר, הוא יום השואה הבין לאומי, וכ"ז בניסן, הוא יום הזיכרון לשואה ולגבורה בישראל, מתפרסמות הידיעות אודות ניצולי השואה העניים, הרעבים, אלו שמוותרים על תרופות כדי לרכוש אוכל או על חימום כי הם מתקשים לעמוד בתשלומי החשמל. כיצד זה ייתכן שעם המחוייבות הרבה שלנו לניצולי השואה אנחנו עדיין פוגשים את הכתבות ה'עונתיות' האלו?
ההסבר העיקרי לכך הוא שאותם ניצולי שואה רעבים, סובלים מעוני שמאפיין קבוצה משמעותית של זקנות וזקנים בישראל – אזרחים ואזרחיות ותיקים שעלו לישראל מברית המועצות בשנות ה-90 והלאה. יוצאי ברית המועצות לשעבר מהווים כ-20% מכלל בני ה 65 ומעלה בישראל. רבים מהם עלו לישראל בגיל מאוחר, לא הספיקו לצבור זכויות לפנסיה או רכוש משמעותי בשנות עבודתם.
אחוז גבוה של אזרחים וותיקים יוצאי ברית המועצות לשעבר חיים בעוני, מתקיימים מקצבאות ביטוח לאומי ומתגוררים בדיור ציבורי. הם מאופיינים גם בשיעור נמוך של בעלות על דירה או רכב ושליטה נמוכה מאוד בשפה העברית.
למעלה מרבע מניצולי השואה בישראל הם יוצאי ברית המועצות לשעבר, 70% מהם מקבלים קצבת השלמת הכנסה. הם אינם זכאים לקצבה חודשית, אלא למענק שנתי שלאחרונה הועלה לסכום של 6,500 ₪. בסופו של דבר מדובר בתוספת של כ-500 ₪ בחודש, אשר אינה מחלצת אותם מעוני ומצבם מאפיין את הזקנים יוצאי ברית המועצות לשעבר.
על אף הנתונים המאוד ברורים ביחס למצבה של אוכלוסיית ניצולי השואה דוברי הרוסית והערות בדו"ח מבקר המדינה, ישנו מחסור של ממש בשירותים לדוברי רוסית. חלק מהעמותות והארגונים שמסייעים לניצולי שואה, ונתמכים על ידי המדינה, לא נותנים שירות בשפה הרוסית בכלל או שהשירותים שלהם ניתנים באיזורים מרוחקים מהאיזורים בהם מרוכזים יוצאי ברית המועצות. יש מחסור גם בשירותים שמלכתחילה פותחו ליוצאי ברית המועצות לשעבר, בהתאם לצרכים ולמאפיינים התרבותיים שלהם.
הממשלה, ובעיקר הרשות לזכויות ניצולי שואה, חייבות לשים את האוכלוסייה הזאת – ניצולי השואה הנזקקים ביותר – בראש סדר העדיפויות שלה. אמנם לאחרונה הועלה סכום המענק השנתי שהיא מקבלת אך זה לא מספיק, צריך לתת גלהם עוד כסף אבל לא פחות מכך – שירותים.
מצב בו למעלה מרבע מניצולי השואה, ודווקא הקבוצה הסובלת ממצוקה כלכלית, כמעט ולא מקבלת שירותים חברתיים, נפשיים ועוד, בשל היעדר נגישות שפתית או התאמה תרבותית, אינו מתקבל על הדעת ומחייב חשיבה מחדש על השירותים ועל התמיכות שמעניקה הרשות לזכויות ניצולי השואה.
בימים אלו דנה הרשות לזכויות ניצולי השואה במבחנים לתמיכה בשירותים לניצולי שואה. זו אחת הדרכים החשובות ביותר לסייע לניצולי השואה הנזקקים, זו הזדמנות להביא לפיתוח שירותים עבורם.
הרשות לזכויות ניצולי שואה צריכה לקבוע שהיא תתמוך תינתן רק במי שיציעו שירות גם בשפה הרוסית, לפחות בהיקף התואם את חלקם בקרב ניצולי השואה. במיוחד צריכה הרשות לתמוך במי שמפתחים שירותים מותאמים תרבותית הניתנים ביישובים בהם יש ריבוי ניצולי שואה דוברי רוסית.
אין לנו עוד הרבה שנים להסיר את החרפה הזאת מעלינו. כל יום שעובר משמעו עוד עשרות ניצולים שהלכו לעולמם, סטטיסטית רבע מהם הלכו לעולמם בעוני. תמיכת הרשות לזכויות ניצולי שואה בשירותים שמיועדים לקבוצה הכי עניה ונזקקת של ניצולי השואה היא הזדמנות שלא תחזור.
הכותבת היא מנהלת הקליניקה לזכויות ניצולי שואה וא/נשים בזקנה באוניברסיטת תל אביב