לכל אחד יש את הרב קנייבסקי הפרטי שלו. הרב חיים קנייבסקי זצ"ל היה אחד, יחיד ומיוחד. ראשו מגיע השמיימה, אבל גופו היה כאן איתנו, עבור כל המגזרים. אלפי אנשים זכו להיכנס אליו, כדי לשמוע ממנו מילות עידוד, ברכה והצלחה, והוא היה תמיד - וללא יוצא מהכלל - תומך, מברך, יועץ ומעודד את כולם. הייתי יוצא אחרי ברכתו אדם חדש ומלא ביטחון.
ההיכרות הראשונה והאישית שלי עם הרב קנייבסקי הייתה בשיא מלחמת המפרץ ב־1991, כאשר טילי הסקאד התרוצצו מעל שמי גוש דן. כילד בן 12 נאחזתי בפחד גדול. המצב גרם לי לחרדה איומה, עד כדי הפרעה בלימוד בבית הספר. פשוט לא רציתי לחזור ללימודים. אבי זצ"ל, אשר היה קשור מאוד לרב, החליט לקחת אותי אליו כדי שיעודד אותי ויסביר לי בטוב טעם כי אין לנער צעיר כמוני ממה לחשוש.
הרב קנייבסקי הושיב אותי בחיוך על ברכיו, אוחז בידו וופלה ועוגה, ושאל אותי באלו המילים: "גדליהו, ממה יש לך לפחד? אני יודע כי אתה גר בקריית ישיבת פוניב'ז ובסמיכות לגדולי ישראל". ואכן, החצר שבה גדלתי הייתה משותפת עם ראשי ישיבת פוניבז', ובראשם הגאון הגדול הרב מנחם מן שך זצ"ל, הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל והגאון רבי חיים פרינדלנדר זצ"ל.
והוא, הרב קנייבסקי זצ"ל, מרים את ידי ומוסיף ושואל: "וכי יזרקו טילים בחצרי גדולי ישראל ובבתי המדרש שלהם, הייתכן? התורה שומרת עליך, גדולי ישראל שומרים עליך, אתה גר בחצרי, בבתי המדרש של הישיבה. אני אחראי שלא יקרה לך כלום. תחזור לחיידר תשב"ר (תינוקות של בית תורה)" - וחתם את דבריו בחידוש תורה.
וכך יצאתי ילד מחוזק, מלא ביטחון עצמי ומעודד אחרים, כי הרב קנייבסקי אמר שלא יקרה לנו כלום. כזה היה הרב - לכל אחד ולכל גיל היה נותן לפי צורכיו. מי ייתן לנו תמורתו? אשרינו שזכינו כי דור דור ודורשיו ורבבות עמך בית ישראל הולכים בדרכו. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.
הכותב הוא סגן ראש עיריית בני ברק