ביולי 1989 ישבנו, חברי צוות קליטה ממשלתי־סוכנותי, אצל סגן שר האוצר דאז יוסי ביילין כדי לדון בתוכנית קליטה של 100 אלף עולים בשלוש שנים. היו שם דוד בועז, מנהל אגף התקציבים באוצר דאז, טובה פינטו מאגף הכספים של הסוכנות, מנכ”ל משרד הקליטה אהרון לפידות, יעקב קדמי, סגן מנהל לשכת הקשר “נתיב”, ואנוכי, אז מנכ”ל מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות.
בתום הדיון הראשוני בתוכנית אמר קדמי: “לפי הנתונים שיש בידי, מדובר על 200 אלף עולים בשנת 1990 ועוד כ־400 אלף ב־1991”. השתרר שקט. ביילין אמר לקדמי: “למה המתנת כל הישיבה? יכולת להגיד זאת בהתחלה”. קדמי ענה: “אני מדבר רק בתורי”. לאחר הישיבה ההיא מדינת ישראל והסוכנות היהודית נערכו לקליטת הכמות הזו. אלא שכיום המציאות שונה לחלוטין. העזיבה והבריחה מאוקראינה מתרחשות לעיני העולם כולו. רוב היוצאים הם פליטים, ובתוכם גם זכאי חוק השבות. מספר העולים בגל היוצאים נמוך בשלב זה ונמדד באלפים, והפוטנציאל של מועמדים לעלייה היום קטן משמעותית משנות ה־90. הסיכוי שנגיע לאותם מספרים לא קיים.
הדיון בנושא מחייב הבחנה בין זכאי חוק השבות לבין אלה הנכנסים לישראל על בסיס אמנת הפליטים. חשוב לפעול על בסיס האמנה, שהיינו מהראשונים להוביל אותה, לחתום עליה ולאשרר אותה לאחר מלחמת העולם השנייה. זה היה מעשה מוסרי ונכון למדינה הצעירה. אי אפשר להתנכר לכך היום. במקביל חייב להיות מבוגר אחראי, שייקח על עצמו את ניהול הנושא תוך מציאת האיזון הנכון בין הרגש ההומניטרי לבין יכולת הקליטה של ישראל. תפקיד זה הוא בידיה של שרת הפנים.
היא חייבת, לנוכח התמונות הקשות, להוביל בשלב הזה מדיניות ריאלית, אנושית ומתחשבת. לרשות האוכלוסין וההגירה יש את היכולת המקצועית לקבוע מדיניות בנושא, ליישם אותה ולבצעה מבלי להיכנע ללחצים תקשורתיים. כנראה שיחולו שינויים והתאמות במדיניות בהתאם למציאות המשתנה, אבל אסור לשנות את המדיניות בתזזיתיות. יש לעקוב אחר המצב הבינלאומי, המצב באוקראינה, והמצב בארצות הסובבות אותה ולשנות בהתאם את המדיניות, כולל בחינת המצב במדינות קולטות מהגרים באירופה כגון גרמניה, בריטניה ומדינות אחרות. גמישות היא שם המשחק.
הנטייה של פליטים, בדרך כלל, היא לעקור למדינות שבהן יש קהילה מארץ מוצאם. הריכוז הגדול של יוצאי אוקראינה נמצא בארצות השכנות: פולין, מולדובה, רומניה ועוד; ובמעגל השני בארצות כמו גרמניה והמדינות הבלטיות. גם אצלנו יש קהילה אוקראינית גדולה, והיא מושכת את המשפחות והחברים, אבל יש לה הרבה פחות כוח משיכה מהמדינות השכנות. על בסיס העיקרון של קרובים המוכנים לקחת אחריות ורבים המוכנים לסייע, ישראל חייבת לפתוח את שעריה ובו בזמן לעקוב אחר מספר הנכנסים. אין צורך לפרסם מכסות מראש, בין היתר בשל הקונוטציה השלילית של המונח הזה.
מדיניות הגירה חייבת להיות גמישה ולתת מענה לכל שינוי. ניתן לפתח עיקרון של חלוקה הוגנת של מעמסת פליטים תוך הסכמה בינלאומית. אם אין לרעיון שותפים, אפשר להחליט עצמאית על מכסה הוגנת. שום מדינה לא ויתרה על ריבונותה, ואל לה לישראל לוותר עליה. אחד התחומים החשובים של ריבונות הוא שליטה על הגבולות. רצוי וחשוב לקבוע עקרונות אנושיים והגיוניים שינחו את המדיניות, תוך איזון בין ההיגיון והרגש. אין להיבהל מהמספרים, יש לנהל אותם.
הפליטים מאוקראינה אינם רק משימה לממשלת ישראל: גם החברה האזרחית ובעיקר הרשויות המקומיות והקהילות עצמן חייבות לקחת חלק באתגר העצום הזה. הניסיון של רבים מחבריי ושלי, שהתמודדנו עם גלי העלייה העצומים בשנות ה־90, יכול להועיל, ואני בטוח שרבים מוכנים לסייע כמתנדבים. אני מוכן.
הכותב שימש כמנכ"ל מחלקת העלייה בסוכנות היהודית ומכהן כיום כיו"ר CIMI, המרכז להגירה בינלאומי