פעם נוספת עלולה ממשלה ליפול על רקע של מאבקי דת ומדינה, ואין מנוס עוד מלמקד את המאבק הציבורי והפוליטי בנושא זה. התפטרותה של ח”כ עידית סילמן עשויה לקרב את הבחירות, ויש לקוות שיהיו מפלגות שוחרות חופש דת אשר יניפו דגל זה בגאווה ובאופן אמין ורציני בראש מסע הבחירות שלהן.
ח”כ סילמן רואה כחציית “קו אדום” את פסיקת בג”ץ שלפיה על שמירת הכשרות בבתי החולים להתקיים צד בצד עם הגנה על זכויותיהם של מתאשפזים ועובדים חילונים ולא יהודים להחזיק ברשותם הפרטית ולצרוך חמץ. סילמן, הרבנות הראשית, הפוליטיקאים החרדים ושותפיהם במפלגות אחרות - טועים ומטעים כאשר הם מתארים מציאות זו של חיים בצוותא כבלתי אפשרית מבחינת ההלכה. קשה לדעת אם הם מאמינים במה שהם אומרים, או שמדובר במניפולציה גסה שנועדה להפחיד את רשויות המדינה ובתי המשפט.
העובדה הבסיסית היא שבאשר לחמץ, ההלכה מצווה על שומרי מצוות: “בל ייראה ובל יימצא”. אך ציווי זה מתייחס לשומר המצוות, ואוסר עליו חמץ שהוא בבעלותו ולא חמץ של אחרים, גם אם חמץ זה נמצא מולו. הניסוח ההלכתי של צמצום זה של האיסור הוא: “שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים”. זה הבסיס לכך שבכל העולם מתאשפזים שומרי מצוות בבתי חולים בפסח, למרות שהחולים שסביבם אוכלים חמץ ללא מפריע. זה הבסיס לכך שמדפי המרכולים בפסח עמוסים בחמץ, אשר מסווים אותו בגיליונות נייר חומים הפרושים עליו.
כיוון שכך, ניתן לבחון ללא היסטריה את הנושא העקרוני שמעלה סילמן: “לא אוכל לתת יד לפגיעה בזהות היהודית של מדינת ישראל ועם ישראל”. בניגוד לה, רוב עצום בציבור דווקא תומך בחופש דת ושוויון, בדיוק כפי שמבטיחה מגילת העצמאות, ומתנגד לחוקים ולמדיניות הפוגעים בערכים אלה. אך פוליטיקאים בשירות הדת, דוגמת סילמן והמפלגות החרדיות, מנסים לאנוס את מדינת ישראל להתיישר לפי אמונתם הדתית, ומצפים כי הרוב שאינו שותף לאמונתם - יכבד את רגשותיהם, בעוד היא ועמיתיה מזלזלים ורומסים את חירותו וכבודו של רוב זה.
מה שהם מתארים כ”זהות יהודית” הוא זהותו של מיעוט קטן במדינת ישראל, ועוד יותר קטן בעם ישראל. היא מתארת דרישה זו כ”הטוב המשותף”, שאינו אלא סיסמה צינית בפיהם של שוחרי הכפייה הדתית. בשמה של תפיסה זו ובניגוד לרצון שני שלישים מהציבור היהודי הבוגר, למשל, שוללים ממאות אלפי אזרחים ישראלים את הזכות להינשא, וממיליונים – להינשא בטקס התואם את תפיסת עולמם שאיננה אורתודוקסית.
רוב הציבור תומך בפסיקתו של בית המשפט העליון בנושא החמץ, כפי שהוכיחו כבר מספר סקרים בנושא.
אך לא פחות חשוב – הכרה בזכותם של חילונים ולא יהודים לצרוך חמץ אינה פוגעת ביכולתם של שומרי כשרות לשמור על ההלכה. סילמן מנסה להנציח את הכפייה הדתית ואת המשך הפגיעה בדמוקרטיה, בחירויות הפרט ובזכויות האדם במקום לקדם יהדות פלורליסטית וסובלנית, שרוב הציבור רוצה בה.
חופש הדת והמצפון הוא ערך יסוד בגיבושה של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, והתמיכה בו חוצה גבולות פוליטיים. הגיע הזמן ששאר הציבור, הרוב, ישמיע את קולו בנחישות לא פחותה מזו של סילמן ושותפיה, וייתן ביטוי לאמונתו גם בהצבעה אפקטיבית בבחירות הבאות, אשר כנראה לא ירחקו.
הכותב הוא מנכ"ל עמותת חדו"ש – לחופש דת ושוויון