הפשיעה הרצחנית ממשיכה להשתולל בקרב האוכלוסייה הערבית, שמתאפיינת במסורות ובהרגלים חברתיים ייחודיים. התוצאה של אותם מאפיינים ייחודיים היא בין היתר אלימות נפשעת שמקורותיה נקמות ושנאות בין חמולות, לצד פעילות חמורה מאוד של ארגוני פשע לסוגיהם.
לאחר קום המדינה ביקשה וקיבלה האוכלוסייה הערבית, בדומה לחרדית, מערכת חינוך נפרדת. המנהיגים הערבים נוהגים להתגאות בכך שמערכת החינוך שלהם מתנהלת "בשפה הערבית וברוח האסלאם". לא מיותר לשאול מנהיגות פוליטית זו, אם ריבוי יריבויות אישיות תוך־משפחתיות על כבוד המשפחה, או בין חמולות, או רצח בין יחידים בעלי טמפרמנט אישי לקוי, נעשים ברוח האסלאם.

אפשר להניח שהתשובה שתתקבל היא לא, ולפיכך ראוי שההנהגה הפוליטית הערבית תנחה כמידת יכולתה את הציבור שלה ואת ראשי היישובים לקחת חלק חיוני בפעולה עצמית מונעת, ולא לחסוך כל מאמץ לאכוף אותה. ראוי והכרחי שההנהגה, בשיתוף ראשי הרשויות הערביות, יפעלו מיד, אך באורך רוח, בשלושה מישורים חינוכיים־חברתיים.

הראשון, להנחות את מערכת החינוך הערבית להכווין את הנוער המוסלמי באמצעות "שעות חברה" שיוקצו לכך במסגרת תוכנית הלימודים. מערכי הלימוד הללו יקדשו שלום, כבוד הדדי, "ואהבת לרעך כמוך" – עם היפרדות מהרגלי תגובה אלימה לסוגיהם.

השני, יש לבקש מכוהני הדת, נושאי דרשות ותפילה, להשפיע על הציבור ובעיקר על הנוער לאסור אלימות כלשהי, בהדגשת "לא תרצח", ככתוב גם בקוראן.

השלישי, להביא את הציבור הרחב הערבי למפגשים של "שיתופי ציבור" בהשתתפות ראשי היישובים. מדובר בפעילות מקובלת מאוד בעולם המודרני, הנעשית תוך זיקה לנושאים רבים שבהם ידובר גם על אחריותו של כל בית אב לרסן אלימות לסוגיה.

כל הפעולות הללו הן חיוניות, שהרי משטרת ישראל או צה"ל אינם מי שיתקנו ויפתרו ערכי תרבות חברתיים ודתיים אשר עלולים לייצר אלימות פיזית, הכוללת פציעה ורצח. ביצוע הפעילויות החברתיות־חינוכיות האלה חיוני עד מאוד, שהרי אפילו אם כל כלי הירי ייאספו, אפשר לרצוח גם באלה, באבן בראש ובדקירות סכין.

תרומה חיונית לפתרון תבוא בדמות "משמר אזרחי". ביישובים הערביים יוקמו, באחריות הנהלת העיר ובסיוע משטרת ישראל, מערכות של התנדבות עירונית, כפי שהיה נהוג ועדיין קיים בערים היהודיות ברחבי המדינה.

על "המשמר האזרחי" הערבי יוטלו משימות של שיטור ממונע ברכב משטרתי, כולל שוטר, וייטלו בו חלק תושבים מכל הקבוצות והחמולות שמכירים היטב את היישוב.


לסייע בהשתלבות

דרכי הפעולה שצוינו עד כה מהוות צעדים משלימים לבעיה הבוערת ביותר במגזר – נשק בלתי חוקי. לפיכך יהיה צורך להכריז ביישוביים הערביים כי יש להפקיד בתוך זמן קצוב, נאמר עשרה ימים, כל כלי נשק חם אשר קיים בבתים, שבעליו יביאו, ללא חשש, אל מקום אובייקטיבי מסוים שיסומן ויהיה בפיקוח המשטרה.

לחלופין, יוכל בעל נשק לבקש טלפונית ממוקד משטרה ייחודי יישובי שנציג משטרתי שאינו מזוהה כשוטר יגיע אליו במטרה לאסוף בצורה חסויה את הנשק. כל זאת לצד קביעה שמי שיימצא אצלו נשק חם לאחר תום הזמן הקצוב, ייענש באופן חמור במאסר שאורכו ייקבע מראש.
ניתן בהקשר זה, גם לצורך הרגשה טובה באוכלוסייה הערבית, לחזור לימים שבהם נאסר על כל אזרחי ישראל להחזיק בנשק, למעט כוחות הביטחון ויוצאים מן הכלל שיחזיקו ברישיון אישי חתום על ידי השר לביטחון הפנים.

רק כך, בשילוב כל האמצעים שצוינו עד כה, נסייע לאוכלוסייה הערבית להשתחרר מבעיה חמורה שהיא עצמה קורבן מרכזי שלה. כמו כן יש לטפל בחומרה במשפחות הפשע ובפשע המאורגן. כאן, ורק כאן, יש מקום לבחינה מדוקדקת של הפעלת צה"ל, מודיעין והשב"כ.

חרף הכתוב לעיל, יש מקום לפתיחות ולטיפול יוצא דופן בערים מסוימות. והיה וראש עיר או יישוב יהיה מעוניין להשתחרר מחלק מהפעולות המוצעות לעיל, ויוכיח שבמשך שנים רבות (נאמר עשר לפחות) לא התרחשו בעירו מקרי פשיעה אלימה משום סוג, כולל על ידי משפחות וגופי פשע, ולא נהרג בעיר אדם כתוצאה מאלימות כלשהי בתוכה, ושום תושב עירו גם לא רצח אדם מחוץ לעיר, אזי חתימת משותפת על "הצהרת יושר ביטחונית", של ראש העיר ושל בכיר מורשה במשטרת ישראל, תשחרר יישוב זה מכל הפעולות או מחלקן.

עלינו להמשיך לסייע לערביי ישראל בהשתלבות חיובית – חברתית, כלכלית, תרבותית וביטחונית – בכל דבר שמציעה המדינה. כל זאת תוך הבנה ואמונה שרוב האוכלוסייה הערבית, כשני שלישים בה, על פי מחקר של גיאוקרטוגרפיה, מעוניינים ועושים למען השתלבות נאמנה ויעילה כאזרחי מדינת ישראל.

אולם למרבה הצער, טרם קמו מספיק מנהיגי מפלגות ערביות אשר פועלים באומץ לקידום האוכלוסייה הערבית בישראל, תוך נאמנות למדינה. קולם לא נשמע אל מול חלק מאיים במנהיגות הפוליטית הערבית, המאכלסת גם שונאי ישראל, שמניפים את דגל האויב כאשר הוא יורה עלינו מעזה כדי להרוג אזרחים יהודים.

פרופ' אבי דגני – נשיא ומנהל מדעי, קב' גיאוקרטוגרפיה (צילום: פרטי)
פרופ' אבי דגני – נשיא ומנהל מדעי, קב' גיאוקרטוגרפיה (צילום: פרטי)


במקום לערוך בדק בית, הנהגת הרשימה המשותפת, המפלגה הערבית הגדולה ביותר, מאשימה ללא הרף את משטרת ישראל בתואנה שאיננה עושה די בנושא, ואף לוקה באי־איסוף שפע הנשק החם המצוי בידי האוכלוסייה הערבית. שונאי ישראל אלו גם פוגעים לעתים בדרכים שונות בתושבים מקרב הרוב הערבי הנאמן למדינה – המבקש להמשיך להשתלב בה כחלק בלתי נפרד ממנה.

דווקא בימים שבהם נדרש קירוב לבבות, מצערת במיוחד התנהגותו של איימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת. עודה, כזכור, קרא לצעירים ערבים לא לשרת בכוחות הביטחון. מדובר בעוכר ישראל, אשר לכאורה בוגד במדינה בהבל פיו ובהתנהגותו. עודה הסביר לח"מ, בראיון במהלך אחת ממערכות הבחירות האחרונות, ש"נאמנות" למדינה היא מושג והתנהגות שהיו נאותים רק בימי הביניים. "היום יש דמוקרטיה", הסביר את התנהגותו אדם שעומד בראש מפלגה שבשיא כוחה זכתה ל־15 מנדטים.

הכותב הוא נשיא ומנהל מדעי, קבוצת גיאוקרטוגרפיה