לפני שנים רבות, כאשר שימשתי יועצו הקרוב של שמעון פרס ז”ל, הבעתי דעה שלא נעמה לאוזני משתתפים בפגישה בראשותו, וגם לא לאוזניו שלו. חבר כנסת ממפלגת העבודה שישב לצדי בעט בי מתחת לשולחן ולחש באוזני: “אין חובה להגיד תמיד את האמת”. לא הסכמתי אז, ולא שיניתי את דעתי זו מאז ועד עתה.
נדרשתי שוב לאותה הערה משעקבתי אחרי ההתנפלות התקשורתית על שר התפוצות נחמן שי והעליהום שהיה עליו לאחר שהעז להגיד, בהקשר להרג כתבת אל־ג’זירה בג’נין, שירין אבו־עאקלה, ש”האמינות של ישראל בעולם לא הכי גבוהה באירועים כאלה”. התוקפים טענו כי דברי שי פוגעים בחוסן הלאומי של ישראל. ואני לתומי חשבתי שהתעלמות חבר ממשלה מהמציאות היא זו שפוגעת באינטרסים הלאומיים הבסיסיים שלנו.
דברי שי הציפו מציאות לא נעימה לגבי אמינות הודעות הצמרת הישראלית לגבי כמעט כל הסתבכות ישראלית בעימות עם הפלסטינים, בין שהייתה ובין שלאו. בכל מקרה כזה עיקר המאמץ התקשורתי הישראלי נעשה כדי לשכנע את המשוכנעים, כלומר את הציבור הישראלי. המנהיגים מדברים אל אזרחי ישראל במקום אל דעת הקהל העולמית, ולכן דעת הקהל הבינלאומית פחות מתרשמת מהגיגים אלו.
הכרה בבעיה שאותה הציף השר נחמן שי היא השלב הראשון בדרך הקשה להגדיל, במידה ניכרת, את אמינות ההודעות הישראליות בעולם. אם נמשיך לטפוח לעצמנו על השכם ולהתבשם ממחמאות עצמיות, לא נגיע לשום מקום.
נחמן שי הציב מראה בפני ההסברה הישראלית, והניסיון לנתץ אותה לא ישנה את התמונה. דוברות אינה חלטורה, ויש להפקידה בידי בעלי מקצוע מיומנים.
הכותב שימש כיועץ התקשורת של שמעון פרס ז"ל, כשכיהן כשר החוץ