יוסי ורטר ב"הארץ" כינה זאת "פשלה היסטורית", וזה נכון, אבל הפשלה ההיסטורית האמיתית איננה הניסיון למיטוט הממשלה הזאת, אלא הקמתה. התוצאה הפוליטית החשובה המיידית מהמהלך של ח"כ ג'ידא רינאוי־זועבי היא הפרכת פיקציית הרוב היציב של ממשלת השינוי. המסקנה ההיסטורית החשובה באמת היא שיש גבול לעיגול פינות ואי אפשר לאורך זמן להיות גם מפלגה ציונית כפי שמרצ והעבודה עדיין מתיימרות להיות, וגם בית פוליטי למי ששוללים את עצם זהותה ומהותה של ישראל כמדינת העם היהודי.
אין המדובר בהבחנה בין יהודים וערבים, אלא בהבחנה בין אלה שמקבלים את ישראל כמדינת העם היהודי ובין הכופרים בכך והפועלים להפרת המוסכמה הנ"ל. מי שנתן לכך ביטוי קונקרטי הוא שר הביטחון בני גנץ, כשהעלה את חזיון הביעותים של מדינת גדרה־חדרה, כלומר ישראל שעלולה לאבד את השליטה בנגב ובגליל; מגמה שמקודמת, בין היתר, בידי פוליטיקאים ערבים שיושבים בכנסת.
במקרה או שלא במקרה, הכרזת פרישת חברת הכנסת הייתה מתוזמנת עם הוויכוח המתחדש על חוק הלאום. החוק הוא נכון וחשוב, והוא שם את ישראל בקו אחד עם רוב מדינות הלאום הדמוקרטיות בעולם המערבי. הוא חשוב גם מבחינת הקשר בין ישראל ליהדות העולם. אך למרות שעובדתית אין בחוק פגיעה מכוונת בשום עדה מאזרחי ישראל, עובדה היא שהציבור הדרוזי חש פגוע. לכן ראוי שהממשלה הבאה תבטיח באמצעות חקיקה לא רק שוויון זכויות, שהוא ממילא אחד מעקרונות היסוד של המדינה, אלא גם הכרה בזכויותיהן של העדה הדרוזית ושל עדות אחרות שמקיימות בנאמנות את חובותיהן כאזרחי מדינת ישראל.
חוק הלאום איננו שולל במאומה את שוויון הזכויות האזרחיות של כל אזרחי ישראל, אך איננו מעניק לקבוצה כלשהי זכות מדינית להגדרה עצמית, שפירושה המעשי הוא החלפת מדינת ישראל בישות מדינית אחרת. בינתיים ראשי הקואליציה המשיכו בתרגילים עם חברת הכנסת המורדת כדי לשנות את החלטתה, אך גם לאחר שממשלת השלמונים הזאת כנראה הצליחה כרגע בתרגיליה וגם אם תמשיך בדלדול הקופה הציבורית כדי למנוע פרישות נוספות, ואפילו אם חבריה ישתפו פעולה עם הרשימה המשותפת של עודה וטיבי - הממשלה הזאת היא היסטוריה.
ייתכן שצריך להצטייד במחשב־על כדי לעקוב אחרי כל המניפולציות הנעשות בחדרי חדרים, אך בגדול קיימות כנראה רק שתי אפשרויות: בחירות חדשות או הקמת ממשלה, רצוי ממשלת אחדות שתשקף את הרכב הסיעות בכנסת. אך למרבה הצער, באווירה הלעומתית הנוכחית רוב הסיכויים הם לחלופה הראשונה, כלומר בחירות.
בין כך ובין כך, צריך לדון כבר עכשיו בממשלה הבאה ובמשימותיה. ברור שיש לתקן את המחדלים של הממשלה היוצאת, וגם את הליקויים שקדמו לה, וכן לפעול לביצור המשילות ברחבי המדינה, אבל גם זה איננו מספיק, שכן בפני הממשלה הבאה יעמדו אתגרים חסרי תקדים כמעט בכל התחומים כדלקמן: את העולם פוקד משבר כלכלי חמור ומקיף יותר מהמשבר של 2008, שאותו ישראל צלחה, כזכור, בהצלחה בהנהגת בנימין נתניהו; כיצד ניערך עכשיו? לנושא הביטחוני המורכב בלאו הכי יש ממדים גיאופוליטיים נוספים בעקבות מלחמת אוקראינה והמאבק בין המערב והמזרח על הסדר העולמי; הסוגיה האיראנית הולכת ומחריפה, בין שיושג הסכם גרעיני ובין שלאו; האלימות הפלסטינית, הן המאורגנת והן הפרטנית, משני צדי הקו הירוק, ממשיכה להרים ראש, מציאות שמחייבת את ההנהגה הבאה לקבוע מטרות לא רק במישור הצבאי אלא גם במדיני.
לכך תידרש יותר תבונה מדינית־דיפלומטית מכפי שראינו בזמן האחרון; ובצד החיובי, הסיכוי לפעול על בסיס הסכמי אברהם להרחבה נוספת של קשרי ישראל עם העולם הערבי והמוסלמי. אולם תנאי מוקדם לעמידה בכל המשימות האלה הוא פעולה לאיחוי הקרעים בחברה הישראלית.