אתחיל בחדשות הרעות – כשאתם פונים למחלקה לרפואה דחופה (מלר"ד או "מיון" בלשון העם) ברוב שעות היום ברוב ימות השבוע ברוב בתי החולים במדינת ישראל תקבלו טיפול על ידי רופא צעיר, עייף אחרי יותר מיום עבודה, שאינו מתמחה בתחום רפואה דחופה. תמתינו הרבה זמן לבדיקות לייעוצים ולטיפול ואם בסוף עליכם להתאשפז במחלקה זו או אחרת תשהו עוד שעות רבות במלר"ד עמוס על אלונקה פחות נוחה ממיטה ומבלי שתקבלו את המשך הטיפול הראוי עד שתעברו למחלקת האשפוז.
מה חדש, אתם שואלים, זה לא תמיד היה כך?
למטופל לא נעים להגיע למיון זה ידוע. רופאים במיון הם השליחים הצעירים של המחלקות השונות והם לומדים ועושים כמיטב יכולתם. במיון צוברים נסיון עד שיבוא רופא צעיר יותר להחליפם בתפקיד "כיסוי" המיון והם יתפנו לעיסוקם העיקרי במחלקה או בחדר הניתוח. זאת המציאות בארץ כך תמיד היה – נקווה שלא נזדקק.
אז ראשית - כן תזדקקו. במדינת ישראל כל שנה יש קרוב לשלוש מיליון ביקורים במחלקות לרפואה דחופה. באוכלוסיה של 9+ מיליון איש תעשו את החישוב. אבל מעבר לכך גם אם לא תחלו או תיפצעו השנה באופן שיחייב פניה דחופה לבית החולים – מי כן? אמא שלכם סבא שלכם (וכן גם אתם ברבות הימים) יצטרכו להיבדק ולקבל טיפול באופן מיידי מפני שבד בבד עם אריכות ימים גם הבריאות נהיית שברירית יותר. ובצד השני של טווח הגילאים – רך נולד עם חום, פעוט שנחבל, לאן תפנה אמו. בימים אלה גם לא נשכח להזכיר את החיילים שלנו שהמלר"ד מהווה את העורף הרפואי שלהם, או את האזרחים הנפגעים בפיגועים.
למה כך? מדוע מקום מרכזי כ"כ בחיי בית החולים, ויותר חשוב מזה, בחיי אזרחים וחיילים מנוהל בצורה בה ברגעים חשובים כל כך (לפעמים הרגעים החשובים בחיים) מטופל יכול לצפות לתגובה חלקית של המערכת שכל ייעודה לשרת אותנו בצורה מיטבית בזמנים הקריטיים? התשובה – מסורת! מערכת של חדרי מיון שהתפתחה במשך עשרות שנים תוצר לוואי של התפתחות הרפואה ובתי החולים ללא תכנית וללא דאגה אמיתית לשירות ואיכות.
מי יאייש את המיון? מה הכשרתו? כמה שעות יעבוד? איך יקבל שכר? מי אחראי עליו? מה דרכי התקשורת שלו עם רופאים אחרים? – כל אלה צמחו מתוך מציאות אחרת- מציאות של שנות ה60 וה-70. המציאות של כלל הרפואה השתנתה ללא היכר מאז וכך גם הרפואה הדחופה ודפוסים אלה לא משרתים את המטופלים במציאות של 2022.
ב-1970 לא היתה "רפואה דחופה" כמקצוע. וניתן לטעון שלא היה בכך צורך. חדר המיון כשמו כן הוא - מיין את האנשים כדי להפנות לרופא שמקצועו היה הכי קרוב לתלונה של המטופל. והיו אז אותו מספר של "חדרי מיון" במדינת ישראל שיש היום (פחות אחד) אבל האוכלוסיה גדלה מאז פי 4 ויותר וגם הזדקנה. אם הגעת ל"מיון" אז לא היה יותר מדי מה לעשות. אם פתאום לא יכולת להזיז יד ולדבר – הרופא היה מאבחן שבץ ומקווה שלא יחמיר. וזהו.
דומה הדבר בהתקף לב, זיהומים קשים, חבלות. הידע והטיפולים שיש בידינו כיום המחייבים ידע, החלטיות ומיומנות לפעמים תוך דקות כדי להציל חיים ולמנוע נכות. ב-1970 לא היה טיפול להמיס קריש דם במוח, לא היה אפילו CT, לא היה צוות טראומה ופרוטוקולים לטפל בפצוע המפונה משדה הקרב או מפיגוע, לא עמד חדר צנטורים מוכן לטפל בהתקף לב 24 שעות ולא ידענו כמה חשובה החיאה מוקדמת של מטופל קורס עם זיהום בדם.
ואם בימים ההם בכל זאת הגיע מטופל ללא תור לבית החולים היה צורך לקבל אותו, בשביל זה יש חדר מיון. ובהיעדר רופאים שהתמחותם רפואה דחופה, רופאי בתי החולים חילקו את המטופלים ביניהם. הכירורגים את המקרים הכירורגים, הנוירולוגים המקרים הנוירולוגים, וכן הלאה. אז כל מחלקה בבית החולים שלח שליח כדי לטפל במה שנופל במנת חלקה. ואת מי לשלוח? אי אפשר "לבזבז" רופא בכיר במשימה כזו. גם לא ברור אם יצטרכו אותו, ואם יש לו בעיה ששייכת להתמחותו – כפי שאמרנו לא היה הרבה מה לעשות. לאשפז להמשך טיפול, לשחרר הביתה, או אם לא היתה בעיה מתאימה לידע של אותה מחלקה, לבקש שרופא ממחלקה אחרת.
לזכור שלרופא הבכיר במחלקה פנימית היו חולים במחלקה ומוזמנים למרפאה, לרופא הבכיר בכירורגיה היו ניתוחים מתוכננים. לכן המשימה ראשונה שנפלה על הרופא צעיר בהתמחות שלו במקרים רבים היתה "לכסות את המיון." בזמן שהמסורת היתה שהרופאים המטפלים בחולים דחופים הם צעירים עם נסיון מוגבל וללא התמחות ברפואה דחופה – אותה המסורת קבעה גם שמי שינהל את אותם "חדרי המיון" יהיו רופאים בכירים, שחלקם הפכו עם הזמן למובילי דרך ברפואה דחופה, אבל לרוב מי שלא קיבל מינוי לנהל מחלקה בה התמחה – כמעין פרס ניחומים.
נחמה לא היתה, אלא אחריות ללא סמכות – ניהול של צוות רופאים שרובם לא שייכים למחלקה שלו, עם יכולת מוגבלת להנחיל דרכם דרכי פעולה חדשים ומוכחים. מנהלים אלה מצאו את עצמם עם אחריות עצומה אבל עם סמכות מוגבלת ביותר.
כיום כאשר פורשים רבים מהרופאים מדור המייסדים – מלר"דים רבים נמצאים ללא דור המשך של מנהלים. מאילת ועד צפת, בפריפריה ובמרכז, בתל אביב וחיפה, ואשקלון בתי חולים גדולים וקטנים מוצאים את עצמם כעת או בקרוב עם פרישת מנהלים וותיקים ומנוסים. חלקם מחפשים כבר חודשים מחליפים. הבעיה ברורה – מי ייקח על כתפיו את המשימה הזו של הובלת המלר"דים – עם כל המורכבות והקושי הניהולי הרפואי שכרוך בדבר?
יש בעיה מערכתית כאשר קשה כ"כ למצוא מועמדים מתאימים לתפקיד שיחד עם האתגר מהווה תפקיד מפתח במרכז העשייה הרפואה הציבורית במדינה. וחובה שנאבחן מייד ובמדוייק את הבעיה בכדי לטפל בה בצורה דחופה – לטובת החולים והפצועים וכל מי שזקוק לטיפול דחוף במדינת ישראל.
וכאן יש בשורה. מאז 2003 מדינת ישראל הכירה ברפואה דחופה כהתמחות נפרדת, מאז 2011 כמקצוע שעומד לבדו כשווה בין כל המקצועות האחרים. ומאז הגיעו רופאים צעירים מהשורה הראשונה להתמחות ברפואה דחופה.
רופאים עם אהבה אמיתית לרפואה הקלינית במיטבה ועם מחוייבות לטפל בחולים – כולם – עם כל תלונה כל מחלה כל פציעה בכל שעות היום והלילה. הם עוברים התמחות מפרכת ודורשת אבל מעשירה ומרתקת ואחרי ארבע וחצי שנים עוברים בחינות מעמיקות ותובעניות כדי להוכיח לאיגוד הישראלי לרפואה דחופה, להסתדרות הרפואית, לעצמם ובעיקר למטפולים שהם מוכנים לעמוד בצורה עצמאית עם ידע ומיומנויות של מומחה ברפואה דחופה, ערוכים לטפל בך ובבני משפחתך בצורה המקצועית והאנושית ביותר.
יש גם מומחים שהגיעו מחו"ל, מומחים ברפואה דחופה שהתמחו במקומות הטובים ביותר שבאו כמו עולים רבים לפניהם לתרום את חלקם לחברה ולאזרחים בישראל.
ולא רק בשטח חל שינוי – גם במקומות הגבוהים של הבניינים בהם נקבעות ההחלטות נקבעת המדיניות והתקציבים גם שם חל שינוי ביחס לרפואה דחופה. בהסתדרות הרפואית בישראל קבעה וועדה עליונה שעסקה בצורת העבודה של רופאים בבתי חולים ובה ישבו יושבי ראש רוב האיגודים המקצועיים הרפואיים, מנהלי בתי חולים, מתמחים במקצועות רבים, ומובילי דרך אחרים קבעו כי: "איוש המלר"דים יהיה על ידי רופאים מומחים ומתמחים ברפואה דחופה בכל שעות היממה במקום תורנים ממחלקות אחרות".
לצורך מימוש העקרון הזה הלכה למעשה של החלטה זו יו"ר הר"י פרופ ציון חגי, הקים וועדה מיוחדת בראשותה של דר דברה ווסט מנהלת המלר"ד באסותא – המלר"ד היחיד בארץ שכבר מנוהל על פי העקרונות שקבעה וודעת הר"י - שבימים אלה יוצאת עם המלצותיה. גם במשרד הבריאות קיימת הבנה עמוקה של בכירי המשרד שחייבים שינוי והתקדמות במלר"דים לפי עקרונות אלה, גם כל ראשי האיגודים המקצועיים האחרים שנוגעים בדבר מבקשים ותומכים בשינויים אלה.
אז מה חסר כדי שנגיע מכאן לשם? מ"חדר מיון" עם המתנות ארוכות ומתסכלות, המאוייש על ידי רופאים צעירים חסרי נסיון ועייפים שרק בזכות תושיה ומחוייבות עושים כמיטב יכולתם בלי פיקוח בתנאים קשים, אל עבר הארץ המובטחת של מחלקה לרפואה דחופה בהובלת מנהל או מנהלת מומחה/ית בעל הבית במחלקתו שהיא מנוהלת יומם ולילה על ידי אנשי מקצוע שכל ייעודם וכל הידע שלהם ממוקדים לשרת את המטופל במלר"ד בצורה מקצועית ויעילה ועל פי הפרקטיקה המעודכנת ביותר?
את ואתה חסרים כדי לגשר על הפער במלר"דים שלנו, כדי לגייס ולטפח מנהלי מחלקה, לפתח את התשתיות האנושיות והמנגנונים והמבנים שצריך כדי שכאשר אתם ויקיריכם יהיו זקוקים לטיפול הטוב ביותר באופן דחוף כמגיע לתושבים של המדינה הזו -נזדקק לתמיכה ולקולו של הציבור.
אנשי המקצוע כבר מבינים את הצורך וגם אנשי המערכת – אבל כדי שהמטופלים שמגיעים מדי יום למלר"דים יקבלו סוף סוף תיעדוף עם לוח זמנים לשינויים ומשאבים לשם כך אנחנו – כולנו כציבור – חייבים לתת לזה ביטוי ולדרוש את הדברים ממקבלי ההחלטות בכל הרמות. זו הזדמנות של פעם בדור, וגם צורך דחוף של הרפואה הציבורית בישראל.
ולכן נכון לעכשיו כאשר לאמך כואבת הבטן בשתיים בלילה ואין ברירה אלא לקחת אותה לבית החולים – גם לך מתחילה לכאוב הבטן כי החוויה שממתינה לך ולה הולכת להיות – ברוב המקרים – ארוכה ומלחיצה. אבל אם הציבור בישראל יידע לדרוש שמסקנות הוועדות ייושמו הלכה למעשה והתקנים יהיו מאויישים על ידי אנשי רפואה דחופה והתשתיות תהינה מתאימות - אז במלר"ד יפגוש אותך רופא/ה רענן/ה המומחה/ית ברפואה דחופה בעל/ת נסיון וידע עמוקים באבחון ובטיפול בחולים שהגיעו למלר"ד, ולא משנה מה התלונה.
כאב הבטן של אמך יטופל ויאובחן ולשניכם יהיה שקט נפשי כי אתה והיא תדעו שאתם נמצאים בידיים טובות ומקצועיות במערכת תומכת ודואגת לאיכות ולשירות כשהבעיה היא דחופה - גם באישון לילה.
פרופ' מיכאל דרשר, מנהל מלרד (חדר מיון בלינסון) ויו"ר ועד האיגוד הישראלי לרפואה דחופה