באוניברסיטת בן־גוריון בנגב ציינו השבוע סטודנטים ערבים ועוזריהם היהודים את "יום הנכבה". בהפגנה הונפו, באישור האוניברסיטה, דגלי אש"ף שהם קוראים להם "דגלי פלסטין". זה ארגון טרור, וזו ישות אויב. ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ' הזדעזע, ופנה במכתב מחאה חריף לנשיא האוניברסיטה, פרופ' דניאל חיימוביץ.

דוד בן־גוריון הוא האיש שבכוח נחישותו הציונית הוביל את מנהלת העם להכריז בה' באייר תש"ח על הקמת המדינה. לנו הוא מקים המדינה. לאויבינו, מבית ומחוץ, הוא "אבי הנכבה". זו גרסת השקר שהם מפיצים, סיפור כישלונם בניסיון להשמיד 600 אלף יהודים ואת מדינתם. על תוקפנותם וכישלונם הם שילמו מחיר. שלוש שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה זה היה מחיר קל יחסית למה ששילמו גרמניה ויפן, המדינות שפתחו במלחמה והובסו בה.

אבל ערביי ישראל מטפחים את השקר שלהם בדבקות, וגם מבולבלים ומתוסבכים מבני עמנו שאימצו את הנרטיב שלהם וחיים ברגשי אשמה על ש"גזלנו" מהערבים את מולדתנו. יום העצמאות שלנו הוא יום אבל להם. ואם ימשיכו בניסיונותיהם להשמיד את המדינה או לכרסם בה אט־אט מבית – אולי יזכו לעוד ימים כאלו. אבל בינתיים, באוניברסיטה ע"ש בן־גוריון, מציינים את "הנכבה" ומניפים את דגלי האויב הערבי – לא כמעשה חתרני ומרדני, אלא באישור השלטונות האקדמיים.

"יומיים אחרי יום הגיוון הבינלאומי", כתבה הנהלת האוניברסיטה, "נוכחנו שוב לראות שהקמפוס שלנו מכיל סטודנטים וסטודנטיות מכלל החברה הישראלית, המחזיקים במגוון דעות והשקפות. האוניברסיטה מהווה נקודת מפגש, שבה ניתן להתוודע ולהכיר מקרוב אנשים, רעיונות ותפיסות עולם שונות. חוות דעת של היועץ המשפטי של הממשלה שקיבלנו היא שמותר למפגינים להניף את הדגלים... אנו גאים בסטודנטים שלנו משני קצות המתרס, שהשכילו להביע את דעתם ולמחות באופן דמוקרטי".

הנה כי כן: קל להבין איך תקינות פוליטית מעוותת עלולה לזרז התפשטות גידולים ממאירים.
דגלי האויב הונפו באוניברסיטה ומולם דגלי ישראל. והצבועים האקדמיים מגלגלים עיניים ורואים כאן "מגוון דעות" ו"שני צדי המתרס". כאילו אוניברסיטת בן־גוריון היא גוף של האו"ם, היכול להשוות את דגל המדינה עם דגלו של מי שמשלם מיליארד וחצי שקל מדי שנה למחבלים רוצחים.

כשמלמדים ברשות הפלסטינית היסטוריה, גיאוגרפיה ו"נכבה", מוצגת בפני הילדים מפת "פלסטין" צבועה בצבעי הדגל הזה, מהירדן לים, שבה מדינת ישראל אינה קיימת. ועל המפה והדגל הזה מחנכים דורות של מחבלים, וזהו דגלו של ארגון הטרור אש"ף שנלחם ב"כיבוש", אבל נוסד ארבע שנים לפני מלחמת ששת הימים, כלומר נלחם בעצם קיומה של מדינת ישראל.
אבל אם הדגל הזה יונף בארץ שוב ושוב – נתרגל. מנגנוני החיסון שלנו לא יזדעקו כשיראו דגלי אויב ברחובותינו. האם נשיא האוניברסיטה, הפרופסור לביולוגיה דניאל חיימוביץ, אינו יודע שדיכוי מנגנוני החיסון מזרז התפשטות תהליכים ממאירים?

באוניברסיטת בן־גוריון, כך על פי תשובת פרנסיה הפוסט־ציונים, "ניתן להתוודע ולהכיר מקרוב אנשים, רעיונות ותפיסות עולם שונות". כי זה להבנתם כנראה שורש הסכסוך בין יהודים וערבים בארץ ישראל. לא מלחמת דת או סכסוך טריטוריאלי. לא התנגשות בין שתי אידיאולוגיות סותרות, אלא בעיה של "חוסר היכרות" ואם "נתוודע", נוכל כנראה לפתור את הסכסוך.

הבעיה של יהודי גרמניה ערב ההשמדה הייתה כנראה שהגרמנים לא הכירו אותם. וזו כנראה גם הייתה בעייתם של יהודי חברון בטבח תרפ"ט כשנשחטו בידי שכניהם הערבים. מאות שנים חיו אלה לצד אלה. אלה בתוך אלה, אבל הרוצחים הערבים פשוט לא "התוודעו", לא הכירו את הרוקח והרופא שטיפלו בהם. ולכן תנו לאויבים מבית להניף את דגליהם באוניברסיטת בן־גוריון. ומשם ייצאו להשתולל ברחבי הנגב, כך יתוודעו אליהם לא רק הסטודנטים, אלא כל היהודים בנגב.

סגידה לדת הפרוגרסיבית

ובשולי הדברים, כתב "כאן" בדרום אסף פוזיילוב, חשף גם את השקר בתגובת האוניברסיטה. הוא פנה ליועצת המשפטית לממשלה והסתבר לו כי "לא הייתה פנייה של האוניברסיטה ליועמ"ש ולא התקבלה תגובה". החוק שאסר הנפת דגל אש"ף לא בוטל בעקבות הסכמי אוסלו, אבל היועצים המשפטיים לממשלה קבעו לפני 30 שנה כי אין לאכוף אותו לאחר חתימת ההסכמים, כי לכאורה אש"ף חדל להיות ארגון טרור. אבל הוא לא.

למחרת "יום הנכבה", התפרסמה הידיעה כי באוניברסיטה הפתוחה אישרו הפרופסורים בוועדת המשנה ללימודי הרוח והחברה הצעה לשנות את שמו של אחד ממסלולי הלימוד מ"לימודי ארץ ישראל" ל"לימודים ישראליים ופלסטיניים". הנה כי כן, מגוון דעות, שני צדי המתרס. פלורליזם. משקל שווה לנו ולאויבינו.

והתהליך הממאיר הזה מכרסם מבית. בתוך האקדמיה. וכך ישטפו את מוחות הסטודנטים שיבואו ללמוד, שמחר יהיו המורים בבתי הספר היסודיים והתיכוניים בכפרים הערביים ובערי ישראל. "לימודי נכבה" במימון משרד החינוך. התארים של האוניברסיטה הפתוחה מוכרים על ידי המועצה להשכלה גבוהה. למה יצטרך הסטודנט לכתת רגליו עד ביר זית או א־נג'אח בשכם? לימודי הנכבה שווים לכל נפש ליד הבית. ואפילו בהתכתבות.

וכבר שומעים את הקולות של אלו שמזמן איבדו את זה. אלו המסרבים להתרגז מדגלי האויב בערינו. אלו שבאמת גם לא מתרגשים למראה דגל ישראל מתנוסס. שמתנגדים למצעד הדגלים ביום ירושלים. "מה זה דגל?", הם שואלים, "סמרטוט בד בקצה מוט?".
שנתיים לפני הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שבו הונף לראשונה "הדגל הציוני" שהפך לימים לדגל מדינת ישראל, כתב הרצל לברון הירש על חשיבותו של הדגל. "עשוי אתה לשאול בלגלוג: 'דגל? מה זה? מוט עץ ועליו פיסת בד?', לא, אדוני, דגל הוא הרבה יותר מזה. בדגל מוליכים בני אדם... למען דגל, בני אדם חיים ומתים. על פי האמת הרי זה הדבר היחיד לשמו מוכנים הם למות בהמונים, אם מחנכים אותם לזאת".

אויבינו מחנכים את ילדיהם וצעיריהם ללכת אחרי דגלם. לגרש אותנו מארץ ישראל ולרשת אותנו. ואצלנו אקדמאים פוסט־ציוניים, אנטי־ציוניים או סתם שמאלנים־רדיקלים־תקינים־פוליטית הסוגדים לדת הפרוגרסיבית – מאפשרים לאויב מבית להפיץ את שקריו במוסדות האקדמיים שלנו ולהניף את דגלו. אבל בדגל ישראל הם רואים סמל ללאומנות חשוכה ונבערת, משהו שאין להניפו אם הוא מרגיז ערבים.
שרים וחברי כנסת מהשמאל הפוסט־ציוני מתנגדים למצעד הדגלים ביום ירושלים לא כיוון שהם חוששים שמא הערבים ישתוללו. זה רק התירוץ. הסיבה האמיתית היא שהשמאל הישראלי מבקש לסרס כל רגש לאומי בעם ישראל, אך מעריץ כל ערבי וערבייה המבטאים רגש כזה. מה שאצלנו "לאומנות", אצלם הוא "זכות ההגדרה העצמית".

ומה לעשות? תורמים ומוסדות אנטי־ישראליים מממנים חלק גדול מהסחף השמאלי הרדיקלי הזה. אין לי ספק כי אם מניין תורמים חשובים יודיעו על הפסקת תמיכה במוסדות אקדמיים המאפשרים להניף דגלי אש"ף ומלמדים את "הנרטיב" הפלסטיני – אפילו האדוקים באנטי־ציונים יכשכשו בזנבם בהכנעה.

אם סטודנטים יחרימו אוניברסיטאות ומכללות כאלו – ראשי האוניברסיטאות יחששו לעתידם. אם שמותיהם של מי שתמכו בהסבת לימודי ארץ ישראל ל"לימודים ישראליים ופלסטיניים" יפורסמו לדיראון – הם יחפשו עבודה בביר זית או באירלנד, כי רוב הציבור כאן שפוי. השנאה העצמית מקננת בעיקר באקדמיה.