את יום כיבוש/שחרור ירושלים אני זוכר היטב, ודווקא מסיבה די מוזרה. ב־1967, בהיותי תלמיד תיכון, שימשתי עם חברי למחזור כאלונקאי בבית החולים הדסה בתל אביב. בשעת אחר הצהריים יצאה הוצאה שנייה לעיתון “מעריב”, ובכותרת הראשית פורסם: “דגל ציון מתנוסס מעל הר הבית”.
עובר אורח ביקש מאיתנו לעיין בעיתון וניסה לקרוא בקול רם את הכותרת: “דגל ציון מתרוצץ בהר הבית”, קרא בעברית עילגת וביקש פירוש. הסברנו לו שאחרי 19 שנים צה”ל השתלט על כל ירושלים, בירת הנצח של עמנו. בשנה הראשונה לאחר המלחמה נסענו מעת לעת לעיר להתבשם מאווירת איחוד העיר. משנקבע בחוק יום חג ביום ירושלים, ראיתי זאת בשמחה ובגאווה.
ממשלת ישראל בראשות לוי אשכול מהמערך היא שהובילה למהלך ההיסטורי, וראש העיר המיתולוגי שסימל את איחוד העיר, טדי קולק, גם הוא מהמערך, הוביל את קיבוע התודעה שירושלים היא עיר מאוחדת. לצערי, בשנים האחרונות השתלט זרם משיחי־דתי על חגיגות איחוד העיר, ואני מוצא עצמי, למורת רוחי, מודר נפשית מהחגיגות.
חגיגות איחוד העיר הפכו במשך השנים להפגנה פוליטית ולא למפגן שמחה אמיתי. קשה לי להבין: אם מצעד הדגלים הוא סמל לריבונות ישראל על כל העיר, מדוע ממשלת ישראל לא מארגנת אותו? מצפייה בשידורי הטלוויזיה במצעד איני רואה כמעט חוגג אחד שאינו חובש כיפה. יתרה
מזאת, מצעד שבו נשמעות קריאות “מוות לערבים” אינו המצעד שלי. ונדליזם לחנויות של ערבים אינו סוג החגיגה שלי. טובי חבריי הבוגרים ממני נלחמו על ירושלים בחטיבת הצנחנים, בשריון, בהנדסה קרבית ובחטיבה הירושלמית (ויסלח לי כוח לוחם שנשמט ממני). הם יצאו לקרב והיו נכונים להקריב חייהם על מזבח ההגנה על מדינת ישראל.
שנאת ערבים לא הייתה המוטיבציה שלהם. גם איני אוהב שהופכים את דגל ישראל למכשיר פוליטי. כך קורה גם במגרשי הכדורגל שבהם, משום מה, דגלי ישראל מונפים ביציעים רק במשחקים נגד קבוצה מהמגזר הערבי. אז פנייה נרגשת לי למארגנים ולמשתתפים במצעד הדגלים, אם ייערך בשנה הבאה: החזירו לי את החג. השיבו לי את היכולת להתרגש מאיחוד העיר.