לפי הנתונים האחרונים, התמיכה בנשיא ארצות הברית ג’ו ביידן מצויה בשפל המדרגה. גם בריחתם של פקידי הממשל מהבית הלבן (בדומה לנעשה בלשכת ראש הממשלה בישראל) מעידה על הפיחות במעמדו. אלא שבשונה מכרגיל, גם התמיכה בדונלד טראמפ, כולל במפלגתו שלו, מדשדשת.
לאחרונה התפרסמו מאמרים שדנו בהעמקת הפילוג בחברה האמריקאית, תופעה שמתבטאת בין היתר בפוליטיקת הזהויות. כלומר, “או שאתה משלנו או שאתה נגדנו” - ובאופן מעשי בתופעות כמו “ביטול התרבות”, ניפוי ספרים של סופרים “בלתי קורקטיים” מספריות ציבוריות, החרמת מרצים שאינם “הולכים בתלם” וכו’.
האספקלריה הזאת איננה מבשרת טובות לא מבחינת סיכוייה של ארצות הברית להתמודד עם משבריה הפנימיים - ולא בנוגע לשיקום מעמדה במישור הבינלאומי. אלה גם אינן חדשות טובות לישראל, שכן על אף חילוקי הדעות בעניין איראן או הפלסטינים, ארצות הברית היא בעלת בריתנו האסטרטגית הראשית, וגם ביתה של כמעט מחצית מבני עמנו.
לאחרונה הופץ הדוח השנתי של “מרכז פיו” על מעמד ישראל בארצות הברית, שמצא כי במקביל לעלייה מתונה בתמיכת הציבור האמריקאי בישראל, חלה עלייה גם בתמיכה בפלסטינים. שני נתונים מדאיגים אותי במיוחד: בקרב צעירים עד גיל 29 יש יותר תומכים בפלסטינים מאשר בישראל — ובעוד שבין הנשאלים הרפובליקנים התמיכה בישראל אכן מסיבית, פי שניים מזו שברשות הפלסטינית, הרי שאצל הדמוקרטים יש יתרון קל לפלסטינים.
גם האנטישמיות הגוברת בצד השמאלי של המפה הפוליטית איננה מנותקת מהסוגיה, ומי ששונא יהודים שונא גם את מדינת היהודים, וזו איננה פונקציה של התנגדות למדיניות או לממשלה כזאת או אחרת אלא לעצם זכות קיומה של ישראל.
ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו אמר לאחרונה שכישלון ישראל בפתרון הבעיה הפלסטינית הוא שקובע את יחס המפלגה הדמוקרטית האמריקאית כלפי ישראל, אך הוא מבלבל בין סיבה ומסובב, שכן עמדותיו האנטי־ישראליות - ולעתים האנטישמיות ממש - של השמאל הרדיקלי, נובעות מהשקפת עולם כוללת. תופעות כאלה מתרבות גם בקמפוסים, אך מה נלין על הארוורד ואוניברסיטת ניו יורק, אם גם באוניברסיטת בן־גוריון בנגב הונפו דגלי פלסטין.
כל זאת מבלי להמעיט בחומרת האנטישמיות בימין הקיצוני — אך היא יותר בשוליים, בעוד שהאנטישמיות בשמאל, בנוסף לשורשיה ההיסטוריים, ממוסדת והפכה בשנים האחרונות לגורם בעל השפעה פוליטית, תרבותית וחברתית.
נכון, לא כל חברי המפלגה הדמוקרטית הם אנטי־ישראל. אדרבה, הרוב וההנהגה בשני בתי הקונגרס וכן הנשיא עצמו נמנים עם המרכז הפוליטי שתומך מסורתית בישראל ומתנגד ל־BDS וליוזמות אנטי־ישראליות אחרות. אך מתחת לפני השטח, ולפעמים גם מעליו, השמאל הפרוגרסיבי במפלגה הפך את המאבק בישראל לחלק ממאבקו בהנהגה הוותיקה והוא פועל בשיטתיות לקידום עמדותיו בתמיכת הסמנים השמאליים בבית העליון, הסנאטורים ברני סנדרס ואליזבת וורן, ובנושאים רבים גם נהנה מתמיכת ארגון ג’יי סטריט.
לא חסרים גם “מומחים” שעולים על העגלה, כמו היועץ למדיניות חוץ של סנדרס, מתיו דוס, שבמאמר ב”פוריין אפיירס” תקף את מה שכינה “היחס המפנק של ממשל ביידן כלפי ישראל”. הגרעין המיליטנטי הוא ה”סקווד”, כפי שמכנה עצמה קבוצת חברות קיצוניות, חלקן פלסטיניות או מוסלמיות, בבית הנבחרים. בין היוזמות שה”סקווד” העלתה לאחרונה היו קיצוץ הסיוע ושיתוף הפעולה הביטחוני בין ארצות הברית וישראל, לרבות הסיוע לכיפת ברזל; תמיכה ב”זכות השיבה” של הפליטים הערבים לישראל וקביעת יום זיכרון רשמי ל”נכבה”. סביב הקבוצה הזאת הולכים ומתפשטים מעגלים מזדמנים של חברי קונגרס נוספים, שמגדילים בכך את משקלם היחסי מול ההנהגה הוותיקה.
לעת עתה ידו של המרכז על העליונה, כולל בנושאי ישראל, ואולם זה עלול להשתנות אם בבחירות האמצע בנובמבר יגדל מספרם של נציגי השמאל הקיצוני באחד או בשני בתי הקונגרס. לכך נתון עכשיו כל המאמץ התעמולתי, הכספי והארגוני בשני המחנות: לקדם את השתלטות השמאל על הסיעה שתיבחר, או להכשילה.
המאבק העיקרי הוא על קביעת המועמדים בפריימריז, ומבחני הכוח החשובים הם במדינות כמו ניו יורק, אילינוי, קליפורניה ופלורידה, שלהן מספר גדול של נציגים בבית הנבחרים, ושבאחדות מהן המערכה הפכה בגלוי למאבק בין תומכי ישראל ומתנגדיה. מסתבר שלא רק המאבקים בגבעת רם משפיעים על מצבה של ישראל, אלא גם אלה שבגבעת הקפיטול.