ב־2016 הופץ בפייסבוק פוסט שבו נכתב: "בראיון שנתן דונלד טראמפ בשנת 1998 הוא אמר כי 'אם הייתי מתמודד לנשיאות הייתי עושה זאת כרפובליקאי. הם הקבוצה הטיפשה ביותר של בוחרים בארה"ב. הם מאמינים לכל דבר שאומרים בפוקס ניוז. הייתי משקר והם בטוח היו אוכלים את זה'".

הציטוט לא היה ולא נברא. טראמפ מעולם לא אמר את הדברים האלה. אבל רבים מאוד, בעיקר בקרב תומכי הילרי קלינטון, האמינו בו והפיצו אותו כאילו היה אמת מוחלטת.

באותה שנה, בסמיכות לבחירות לנשיאות, פורסם ב"רֶדִיט" שמרתף בפיצרייה בוושינגטון משמש כמרכז של ארגון פדופיליה, שבראשו עומדת קלינטון. גם הסיפור הזה הפך ויראלי במהרה, בעיקר בקרב מצביעים קונסרבטיביים, והופץ תחת ההאשטאג "פיצה־גייט". בדצמבר הגיע לאותה פיצרייה אדם חמוש ברובה ופתח לעברה באש.

"הטיית האישוש" היא הנטייה שלנו להעדיף ולזכור מידע שמאשר את האמונות או ההשערות שלנו, בעוד מידע שאינו תואם או שאינו מתיישב עם מה שחשבנו מראש, כלל לא נקלט בזיכרון - אנחנו נוטים מיד להתנגד לו. גם שופטים או מו"לים אינם חסינים, וניתן לראות בעיתונות ובתקשורת שאירועים פוליטיים מצטיירים באופן שונה, בהתאם לאוריינטציה הפוליטית של המו"ל והאג'נדה שאותה הוא מקדם.

אני בטוחה שאתם נתקלים על בסיס יומי באנשים שמביעים דעות נחרצות על נושא מסוים כמו פוליטיקה, ביטחון, חינוך וכלכלה, אבל למעשה הדעות שלהם נסמכות על כותרות ורסיסי מידע שהם מלקטים. ובכל זאת, העובדה הזאת לא מונעת מהם להתווכח ולהסביר כיצד הם היו עושים את הדברים טוב יותר.

לעתים אנחנו מתקשים להבין כיצד אחרים יכולים לראות את אותו אירוע אובייקטיבי באופן כל כך שונה מהאופן שבו חווינו אותו אנחנו, להעניק לו המשגה שונה, משמעות שונה, אף שחווינו את אותו אירוע בדיוק.

דמיינו שחייזר מגיע לכדור הארץ ומבקש שתסבירו לו את המושג "בית". קל, נכון? אני מניחה שגרתם בבית כל חייכם. ועדיין, בזמן שהחייזר מתרווח עם כוס הקפה שהצעתם לו על הספה, אתם מבינים לפתע שאתם אומנם יכולים להסביר לו מה זה בית, אבל לא יותר מזה. כיצד בית בנוי, איך הגענו לגור בבתים, ממה הם בנויים, כיצד נקבעים המחירים, ומתי עברנו לגור ביישובי קבע? יש מצב שאתם אולי יכולים לענות על שאלה או שתיים מתוך השאלות הספציפיות הללו, אך לא על כולן. באותה מידה, אף על פי שאתם משתמשים בשירותים מספר פעמים ביום, מעטים מכם מבינים כיצד פועל המנגנון שלהם - כיצד מגיעים המים לתחתית האסלה, לאן הם נשאבים ואיך המשאבה עובדת.

התחושה הזאת שיש לרובנו כי אנחנו מבינים הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים באמת מכונה "אשליית עומק ההסבר" (illusion of explanatory depth). היא מתנפצת בסיטואציה הראשונה שבה אנחנו נדרשים לתת הסבר עמוק לנושא מסוים שאנחנו טוענים שאנחנו מבינים בו. או אז אנשים מתחילים להפנים שהם יודעים הרבה פחות ממה שהם חושבים שהם יודעים. המעניין הוא שככל שאנשים מבינים יותר, הביטחון שלהם בידע שלהם קטן והולך. במילים אחרות – אנחנו לא יודעים עד כמה אנחנו לא יודעים.

ב־2014, זמן קצר לאחר הפלישה של רוסיה לחצי האי קרים, נשאלו נבדקים אם ארה"ב הייתה צריכה להתערב במערכה. לאחר מכן הם התבקשו למקם את אוקראינה על מפה שנפרשה לפניהם. נמצא דבר מדהים: ככל שהנבדקים היו רחוקים יותר ממיקומה האמיתי של אוקראינה, כך הם נטו להעדיף התערבות צבאית.

על סמך מידע לקוי

אשליית עומק ההסבר גורמת לנו לקבל החלטות משמעותיות על סמך מידע מוגבל. דרך קבע אנו מאמינים שיש לנו הרבה יותר מידע ממה שיש לנו באמת. הבעיה היא שאנחנו מרגישים שאנחנו יודעים, ומשכנעים את עצמנו שאנו מקבלים החלטה על סמך מידע מבוסס.

כתוצאה ממידע מוגבל אך משכנע, חברות מחליטות לאמץ טכנולוגיה בלי להבין עד הסוף מה היא תורמת; אנשים שלא חיים בארץ ואין להם מושג מה קורה פה מחליטים לאמץ צד בסכסוך הישראלי־פלסטיני; אנשים מחליטים לא להתחסן נגד קורונה כי הכל קונספירציה אחת גדולה של השלטון; מפגינים יוצאים למחות נגד ההתחממות הגלובלית בלי שיש להם שמץ של מושג על תהליך ההתחממות או אפילו מה הם גזי חממה; ואנשים מחליטים להשקיע בביטקוין כי הם שמעו שביטקוין זה העתיד.

החלטות אלה מבוססות לרוב יותר על רגשות מאשר על תהליך חשיבה לוגי מהסיבה הפשוטה: לרובנו אין מספיק מידע שמאפשר ליצור תהליך חשיבה עמוק, ולכן אנו מסתפקים ברסיסי מידע ונסמכים על תחושות.

ככלל, רגשות חזקים לגבי נושא מסוים לא נובעים מהבנה עמוקה. התלות שלנו בתבונתם של אחרים עשויה להיות בעייתית, מכיוון שאם עמדתך כלפי מצע פוליטי של מפלגה כלשהי אינה מבוססת ואני נסמך על דעתך, אז גם דעתי אינה מבוססת. אם הצלחתי לשכנע אדם נוסף להסכים איתי, גם דעתו אינה מבוססת, אך כעת שלושתנו בטוחים בעמדתנו.

אנשים מרגישים שהם מבינים תופעות מורכבות עם הרבה יותר דיוק, קוהרנטיות ועומק ממה שהם באמת מבינים. אני אוהבת לכנות אותם מומחים מטעם עצמם. הם שקועים באשליה. יש תופעה מאוד מעניינת עם האנשים הללו. ככל שהם מדברים בביטחון עצמי רב יותר, נחרצות ואסרטיביות, הם יודעים הרבה פחות. במילים אחרות, קיים יחס ישר בין מידת הביטחון שיש לאדם בידע שלו לבין הסיכוי שהוא באמת מבין משהו.

השיחה הבאה מדגימה זאת היטב:

"פחדנים שם בממשלה. כדי לחסל את הפיגועים אחת ולתמיד צריך לייצר הרתעה, צריך לתת להם מכה אנושה בג'נין ולגמור עם זה ואז היינו מסיימים עם הברדק הזה אחת ולתמיד".

"איך אתה יודע מה היו השיקולים שלהם, אתה שותף לדיונים?"

"את מדברת שטויות, אני לא צריך להיות שותף לדיונים כדי לדעת מה צריך לעשות, זה ברור מה צריך לעשות".

יש דברים חשובים יותר מהאמת. אתם שומעים רחש מהשיחים שנשמע כמו צעדים של נמר. הדבר הבטוח לעשות הוא לברוח, גם אם מדובר באזעקת שווא. לניסיון לשקול עובדות שמנוגדות לתחושתנו אין יתרון במונחי אבולוציה. לאבולוציה אין עניין באמת אלא בהישרדות גרידא, ולכן חשיפה לעובדות שסותרות את המידע שיש בידינו, לא רק שלא תערער את אמונתנו, אלא תחזק את העמדה שבה אחזנו מראש.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה