כבר לפני הרבה מאוד שנים – זמן רב לפני שבנימין נתניהו היה ראש הממשלה – הייתי שייך ל”מחנה הביביסטים”. יריביו קראו לו אז אחרת, אבל הכינויים היו לא פחות מגעילים. למעשה, רוב תושביה של תל אביב הקטנה היו שייכים למחנה הזה, שמאפייניו לא היו שונים מאלה של המחנה שתומך היום בכל מאודו בשובו של נתניהו להנהגה. הציונות הייתה תמיד המסד של המחנה הזה במאבק להקמת ביתו הלאומי של העם היהודי.
בשכונותיה של העיר הלבנה גדלו הנערים שהצטרפו לאצ”ל וללח”י. הבריטים ידעו שבתל אביב נמצא הגרעין הקשה. מנחם בגין ויצחק שמיר התגוררו בה. לא בכדי בחר דוד בן־גוריון, איש המחנה האחר, להכריז על הקמתה של מדינת ישראל בעיר שבה נמצא הלב הפועם של המדינה שבדרך.
רק שנים רבות לאחר מכן, מפיו של דודו טופז, למדתי לראשונה שהמחנה שתרם לסילוקו של המשטר הבריטי משתייך בעצם לכת של מצורעים. הוא כינה את אנשיו צ’חצ’חים. כוונתו הייתה ברורה: יש אליטה שנולדה, לדעתה, לשלטון - ויש אזרחים, נבערים מדעת. הייתי שם, בכיכר מלכי ישראל, וראיתי את קהל האלפים צוהל למשמע הדברים.
לא נעלבתי אז, וגם לא בשנים שלאחר מכן, כשאנשים שונים, בני אותה חונטה של מיוחסים, פרוגרסיביים בעיני עצמם, המשיכו “להדביק” למי שאינו “משלהם” כינויי גנאי מתועבים, אבל אני רוצה שהם ידעו שחברה שכך מתייחסת לאזרחים - דינה נחרץ. הבוז לאמונתו של “האחר” הוא אם כל חטאת. גישה כזאת מהווה סכנה אמיתית לדמוקרטיה; למעשה, לעתידה של המדינה שכה עמלנו על הקמתה.
לא זאת אף זאת, קבוצות מיעוט שמבקשות להשתלט על מוקדי הכוח באמצעות מושגים אמורפיים שנולדו כדי לעקוף את נבחרי הציבור, כגון “דמוקרטיה מהותית”, מושג פשיסטי בעיניי, מערערות את יסודותיה של החברה כולה. אם אין להכרעתו של הרוב משמעות, אז מה הטעם בקיום בחירות? ואם מנגנונים לא נבחרים הפועלים מכוח השררה שהופקדה בידיהם - מערכת משפט, כמשל, שנטלה לעצמה סמכויות - יכולים לעוות את בחירתם של מיליוני אזרחים, אז מה הטעם בהעמדת פנים שבמדינת ישראל נוהגת דמוקרטיה פרלמנטרית?
ולידיעת כל אלה שחושבים שאני מהווה חלק מ”כוחות האופל”: מותר לחשוב אחרת ממה שחושב מי שיושב ליד הגה השלטון. בעיקר אם מקומו ליד ההגה הוא, לדעתי, מפירות הבאושים של מערכת מניפולטיבית. ודוק: שימוש לא הגון בכוח המשרה, אין פסול ממנו בחברה חופשית. החוכמה לא נמצאת רק בצד אחד של המתרס הפוליטי. זאב ז’בוטינסקי היה בזמנו מושא ללעג ולדה־לגיטימציה. לימים, התברר שהוא צדק ושהלועגים לו טעו. כינויי הגנאי שהודבקו לו חזרו כמו בומרנג אל משמיציו. מה שיכול לקרות גם בימינו אלה. ה“ביביסט” איננו עוכר דמוקרטיה. הוא פשוט אזרח מודאג.