מלאכתו של הורה מורכבת מתמהיל של רגשות, רציונליזציה, אחריות מתמדת - ואיך לא - ניסיון העבר. ההנאות, כמו גם הסכנות, מונחות לפתחנו יום־יום: אנחנו כהורים נמצאים בתפר בין האפשרות לשחרר ולאפשר לילדינו ליהנות לבין הרגע שבו אנו נדרשים לאבחן עבורם מתי צפויה סכנה בלי להכניס בהם פחדים שעלולים למנוע מהם את התפתחותם.
המודעים שיכולים להרשות לעצמם מתייעצים עם אנשי מקצוע שתפקידם להקנות ארגז כלים להתמודדות בקו התפר הדק הזה. ליווי פסיכולוגי יאפשר להם להתבונן בסיטואציה ולהבחין מתי ההנאה מסתיימת ומתי מתחילה הסכנה, מתי פועלים מניסיון העבר ומתי מפעילים שיקול דעת רציונלי.
אבל מה קורה להורים שידם אינה משגת וליווי של אנשי מקצוע הוא מותרות עבורם? בדיוק לקו התפר הזה צריכה להיכנס המדינה. ממשל עם חזון חברתי אמור לאזן בין משפחות שיש להן למשפחות שאין להן. ממשל עם חזון צריך לצפות פני עתיד ולדאוג לשוויון בין אזרחיו. ממשל עם חזון יפעל לפיתוח תוכניות שיאפשרו סדנאות בכל תחומי עניין שיש בהם פערים בין עמידים לפחות עמידים.
ממשל עם חזון יפתח תוכניות העשרה להורים להכנה ולהתמודדות בין טוב לרע, בין מותר לאסור, בין הנאה לסכנה. 70% מבני הנוער מעידים שהורים לא שוחחו עמם כלל או לעתים רחוקות על הסכנות ברשת. הסיבה היא פשוטה: כשאין כלים להתמודדות, השתיקה היא הדרך להתמודד. את זה הממשל הבא חייב לתקן. הפעלת חדרי מצב במשטרה היא דבר נהדר, אבל הפתרון נעוץ בשינוי חשיבת הממשל, במתן כלים להתמודדות ולא בהזנת השתיקה.
הכותבת היא עורכת דין, יועצת אסטרטגית ומנהלת משברים