"שים שני יהודים במדינה אחת ויש לך שלוש מפלגות", אומר המשפט המפורסם. ואכן דרך ארוכה, מקורית והפכפכה עברה ישראל מבחינת תולדות המפלגות שלה: ממפלגות המון קלאסיות למפלגות שלד, מפלגות אווירה ומפלגות חד־פעמיות. ובתוך התוהו ובוהו הזה נותר קבוע אחד שאני מכנה אותו: מפלגות השכנים והמשפחה.
אלו המפלגות שמאפיין אותן התיאור הבא: פתאום קם אדם בבוקר, הוא מחליט שהוא מפלגה, הולך לרשם המפלגות, משלם אגרה של אלפי שקלים, רושם כמייסדים את השכנים מקומה 4 ואת הדודים מנהריה, אוסף 100 חתימות ורץ להיות ראש ממשלה. את הריצה הוא מתחיל ממשרד המפלגה, שהוא בדרך כלל סלון הבית שלו.
מפלגות המשפחה והשכנים הן לעתים מושא לגיחוך ולציניות, אבל האומנם הן ראויות לגיחוך? הנתונים מלמדים שבכל מערכת בחירות מתמודדות בממוצע כ־37 רשימות. אנו מכירים רק כ־10־13 מהן. השאר הן "מפלגות משפחה ושכנים". בבחירות לכנסת ה־21 הגענו למספר שיא: 47 רשימות. לאורך השנים נתקלנו בדוגמאות כמו מפלגת רע"ש – לקידום זכויות הגבר, מפלגת הפיראטים, מפלגת אדום לבן – מפלגת הבלתי משוחדים, מפלגת הגוש התנ"כי למען ביאת המשיח, וישנן דוגמאות נוספות שאולי אף מתארגנות בעת כתיבת שורות אלו.
לא פעם האג'נדות של הרשימות האלו מקוריות, יצירתיות ומעוררות מחשבה. וכי מה רע, למשל, במפלגה שהמוטו שלה הוא טכנולוגיזציה מלאה של הבירוקרטיה הממשלתית? אגב, כמובן לא מדובר רק בתופעה ישראלית. כך או כך, התופעה מעניינת למחקר, ואף למחשבות על התועלת שבתופעה החשובה הזאת.
"מפלגות המשפחה והשכנים" מקבלות החל מ־100 קולות ועד לאלפי קולות. כדי לדייק, נסביר שאין מדובר במפלגות המגרדות את אחוז החסימה, אלא במפלגות שאפילו אינן מתקרבות לפרומילים מהאחוז הזה. כלומר, מפלגות המשפחה והשכנים מגייסות כולן יחד מנדט עד שניים. מדובר במספר חשוב וקריטי. בוודאי במצב שבו הקרב הוא על מנדט־שניים לגוש אחד מול הגוש השני. האם לתת לשני המנדטים האלו לשקוע ולא להשפיע?
הדמוקרטיה צריכה את המפלגות הללו כיוון שהן נותנות ביטוי חשוב לאג'נדות לא שגרתיות ולחירות הבחירה. יתרה מכך, אפשר שהן מתעלות את תחושת הייאוש מאפיק של כעס ומרירות לאפיק של השתתפות ותקוות. אז מה עושים? ההצעה שלי מהפכנית. לא לשחק עם אחוז החסימה, אלא להקצות את המושב ה־119־120 למפלגות כאלו. מי יזכה במושבים אלו? המפלגה שזכתה להכי הרבה קולות מבין התנועות הקיקיוניות. מהפכני? כן. צודק ותועלתי? גם כן.