בעת כתיבת שורות אלה רובצת מעלינו עננת האיום ששנת הלימודים החדשה לא תתחיל כסדרה ב־1 בספטמבר, נוכח העובדה שהמשא ומתן בין הסתדרות המורים ופקידות האוצר לא הגיע לסיום מוצלח. אבל גם אם יוסר איום השביתה, וכך לדעתי יקרה, ועונת הלימודים תתחיל כסדרה, סבורני שראוי להתייחס לבעיה הרבה יותר עקרונית, המלווה, מאז קום המדינה, את השביתות והלבטים הקשורים במערכת החינוך.
ידידי, מר נחמיה שטרסלר, וגם רבים וטובים אחרים שיד להם בכלכלת ישראל, אומרים לראש הממשלה: "אל תתערב". הכוונה היא שלא, חלילה, יתערב במשא ומתן המתנהל בפועל בין הממונה על השכר במשרד האוצר ובין הסתדרות המורים. אז השאלה היא למה שלא יתערב? הלוא הוא ראש הממשלה, ויש לו אחריות.
על מחיר הלחם בפיקוח ראוי שיתערב? במשבר במערכת החינוך – לא? מערכת החינוך אינה נתונה רק בכפיו של הממונה על השכר וגם לא בכפיו של שר האוצר; היא נוגעת לכל עם ישראל, לכל ההורים ולכל התלמידים. אז למה שראש הממשלה לא יבצע את חובתו הבסיסית ויתמודד היום ועכשיו עם הבעיה הרובצת לפתחנו, וישאיר זאת לפקידות משרד האוצר? ובכן, שטרסלר ואחרים חוששים שאם ראש הממשלה יתערב, ייתכן שהוא, חלילה, ייתן לציבור המורים הטבות נוספות או שיפור נוסף בשכרם מעבר למה שהובטח להם עד כה על ידי פקידות האוצר.
ובכן, זו בדיוק אותה רעה חולה ואותה תפיסה קלוקלת אשר הולידו לנו כיום את מערכת החינוך המרוסקת עם אכזבה עמוקה ותסכול מכרסם בקרב חלק גדול מהמורות והמורים. בפועל ובמשך דורות ראינו את מערכת החינוך דרך שפופרת התקציב. כמה מיליארדים יעלה לנו אם ניתן הטבה או שלא ניתן אותה, ומה תהיה ההשפעה על תקציב המדינה. אלה בוודאי שיקולים חשובים ורלוונטיים, אבל אסור שיהיו השיקולים המובילים.
מערכת החינוך מצויה במצבה הנוכחי בגלל טיפול עלוב וצר ראות, שנוהל עד היום על ידי משרד האוצר, ובשל הימנעות ראשי ממשלה מלהתערב. פקידי האוצר עושים את תפקידם נאמנה, אבל לא ייתכן שהם יהיו המכריעים, ואלה שהשפעתם תהיה דומיננטית על עתיד מערכת החינוך. איך צריכה להיראות מערכת החינוך; כמה הוגן ונכון לשלם למורות ולמורים המתחילים, ומה ראוי שיהיה דירוג השכר שלהם בהמשך שנות עבודתם - אסור שייקבע רק על ידי פקידות האוצר.
זה חייב להיקבע ברמת הממשלה כולה ובאחריות מרכזית של ראש הממשלה. ראש ממשלת ישראל אינו בובה האמורה להשקיף מן הצד ולכסוס ציפורניים בעוד פקידות האוצר מנהלת משא ומתן עם הסתדרות המורים. הוא חייב להיות מעורב אישית; הוא חייב לבחון את מערכת החינוך כולה יחד עם שרת החינוך ויחד עם הממשלה כולה, ולקבל החלטות מרכזיות, כמובן גם תוך בחינת העלות התקציבית, אבל לא רק דרך בחינת העלות התקציבית.
אנו היום על ספו של משבר היסטורי. המורות והמורים המתחילים קיבלו שכר עלוב ומשפיל; שכר שאינו מכבד, על פי הקריטריונים המקובלים בישראל, את מי שעוסק בהוראה. כשרצו להגביל את שכר המנהלים במוסדות הפיננסיים כך שלא יעלה על שניים או שלושה מיליון שקל, היו לא מעט עיתונאים שזועזעו עד עמקי נשמתם כאילו לא יהיה זה שכר הולם כדי להשיג את הטובים והמוכשרים ביותר.
אבל כששכרו של מורה מתחיל הינו 6,000 או 7,000 שקל לחודש, לא ראיתי הרבה עיתונאים מזועזעים. כשאנו מחלקים הטבות מס מופלגות למגזר המצליח בישראל, מגזר ההייטק, זה נראה לנו נורמלי ולא בזבוז כספים, שכן אנחנו רוצים להתייפייף כמקדמי טכנולוגיית העילית. כשבלי לבטים רבים מעבירים תקציבים לישיבות, שאינן מוכנות ללמד את מקצועות הליבה, ומונעים מנערים את הזדמנות היסוד שלהם להתקדם בחיים - זה גם לא כל כך מזעזע אותנו תקציבית. אבל באלה וגם באחרים טמונים מיליארדים רבים, שמוצדק לחלוטין לנתב אותם למערכת החינוך ולציבור המורות והמורים.
ואז גם מגיעים מביני דבר ומדברים בהתרוממות רוח על מתן תמורה מיוחדת למצטיינים. זוהי סיסמת סרק; זה לא ניתן ליישום. אין קריטריונים שעל פיהם ניתן למדוד מורה מצטיין, וסלקציה בשכר רק תיצור התמרמרות בתוך המערכת ותוליד תוצאה הפוכה. מורה מצטיין ימשיך להצטיין כי זה טבעו וזה אופיו. אנחנו צריכים שתהיה לנו מערכת חינוך המציעה תמורה הולמת ומכובדת למורות ולמורים גם בתחילת עבודתם וגם בהמשך עבודתם, כפי שמקובל בכל ארצות אירופה.
הסיבה שמערכת החינוך נמצאת במצבה כיום היא שהשארנו עד היום את עיצובה בידי פקידות האוצר, כאשר גם ראש הממשלה וגם ממשלת ישראל לא התערבו מספיק בעיצוב אחת המערכות החשובות ביותר שיש לנו כאן במדינה. אז אדוני ראש הממשלה, תתערב, ועוד איך, כי זו חובתך.