אם היו אומרים לי לפני שלוש שנים שב־1 בספטמבר לא רק אשלח את ארבעת ילדיי למערכת החינוך, אלא אכנס בעצמי בשערי בית ספר, כמורה מן המניין, זה היה נשמע לי כמו בדיחה לא מצחיקה במיוחד. אבל היום אני יכולה לומר שאני גאה להיכנס בפעם הראשונה לבית ספר כאשת חינוך. אחרי 14 שנים כעורכת דין, היום, יותר מתמיד, אני מעזה ללכת בעקבות הלב באמת.

כמו רבים וטובים, משבר הקורונה הביא לפיטוריי. ידעתי שזה עניין של זמן עד שאמצא את מקום העבודה הבא. אחרי שנים של עבודה אינטנסיבית נהניתי סוף־סוף מהזמן שהתפנה לי לבלות עם ילדיי נעם (14), הדר־עמי (12), ארי (8.5) ועלי־זהר (4.5). למרות הסיפוק בעבודה הקודמת, הרגשתי שאני יכולה ורוצה לעשות משהו גדול יותר מזה.

המילה "משמעות" התחילה לתפוס נפח רב יותר בחיי, לקראת גיל 40. החלטתי סופית ללכת ולחקור: מהו אותו הדבר שבשבילו יש לי תשוקת עשייה אמיתית? אז הגיעה אליי מודעת דרושים שחברה טובה שלחה: "דרושה סייעת תומכת למידה" במדרשת אמי"ת בקרבת מקום מגוריי. הרגשתי שעוד לפני שעיכלתי שההודעה רלוונטית אליי, האצבעות שלי כבר הקלידו: "אני בעניין".

היו לי המון חששות מהמעבר החד, אבל ידעתי שאם אני רוצה להתחיל בדרך חדשה, לחקור באמת אם עולם החינוך מתאים לי, אין ברירה אלא להתחיל מלמטה. ברגע שנכנסתי בשערי בית הספר בקיץ שעבר בתפקיד הסייעת (תפקיד מדהים ומרתק בפני עצמו), הוקסמתי מכל מה שמורה יכולה להיות עבור התלמידים: מחנכת, מודל, אוזן קשבת, ובעיקר דמות משמעותית שיכולה באמת להעניק להם מפתח לחיים טובים יותר. הבנתי שאת תחושת המשמעות הזו אני רוצה.

דרך חבר טוב שמעתי על "חותם", ארגון שמקדם שוויון הזדמנויות דרך החינוך ומאפשר, בין היתר, הכשרה מהירה למקצוע ההוראה לבעלי תואר ראשון. הרגשתי שמקומי שם. בקיץ האחרון השתתפתי בהכשרה אינטנסיבית של חמישה שבועות - הרחק מהבית במודיעין, מהילדים ומבעלי, איש קבע בחיל הים שתמך בי מהרגע הראשון עוד לפני שידעתי לאן אני נכנסת.

את ההכשרה עברתי יחד עם עוד אנשים טובים שהגיעו מתחומים שונים במשק הישראלי, וגם הם בחרו בהזדמנות להשפיע ולקדם שוויון של ילדים בפריפריה החברתית, לסייע להם לבנות עתיד טוב יותר מהצפוי להם. התרגשתי לגלות שיש לא מעט אנשים שלמרות שיש להם אפשרות לעבוד בתנאים טובים יותר, הם מתהלכים בעולם עם ג'וק בראש כמו שלי.

היום אני מתחילה לעבוד כמורה עם אור בעיניים ופרפרים בבטן. מודעת לקשיים, למשבר שכולם מדברים עליו בעולם החינוך, אבל מסרבת לוותר על ההזדמנות לעשות מה שהלב אומר לי. גם אם זה לא קל: לעבוד עם ילדים, לראות אותם באמת, ללמד ולהנגיש שפה שהיא קרש קפיצה להצלחתם ולהבטחת עתידם - מגיעה להם הזדמנות שווה כמו לכל ילדי ישראל.

הכותבת, בת 40, היא מורה לאנגלית בחטיבת הביניים "עידנים" ברמלה. בוגרת תוכנית ההכשרה להוראה של ארגון "חותם"