וואטסאפים בסוף השבוע ובזמן הנהיגה הביתה, שיחות כשאנחנו בגינה עם הילדים ומשימות שנשלחות אלינו מוקדם בבוקר כשאנחנו מכינים סנדוויצ'ים לבית הספר – כך נראים חיי הצעירים בישראל. שנים שמרנו לעצמנו את הרצון להתקומם נגד תחושת השעבוד הזאת, אבל לאחרונה אנחנו חווים מהפכה שקטה - צעירים וצעירות, בעולם וגם בישראל, מציבים גבולות למעסיקים. פתאום אנחנו מבינים שכולנו סובלים מאותם תסמינים של חוסר איזון בין המשפחה, הילדים והחברים לעבודה.
רובנו מרגישים שאנחנו חיים בשביל לעבוד ולא עובדים בשביל לחיות. אפילו ארגון הבריאות העולמי הכריז ב־2019 על שחיקה בעבודה כגורם לתחלואה, ויש כבר מי שמגדיר את תחושת השחיקה והשעבוד כ"המגיפה המודרנית". מצד אחד מעסיקים מצפים מאיתנו למחויבות אבסולוטית, לשעות נוספות ולעבודה ללא הפסקה. מצד שני, יוקר המחיה המתגבר ברחבי העולם וההשלכות של הקורונה - שהובילו לתחושת תשישות כוללת, אך גם להבנה שהפנאי או השהות עם בני המשפחה חשובים - גרמו לנו לשאול אם המחויבות הנדרשת שווה את זה.
לפי מחקר של ה־OECD משנת 2021, שבוע העבודה במשרה מלאה בישראל עומד בממוצע על 44.4 שעות, בעוד שממוצע מדינות ה־OECD עומד על 40.4. למעשה רק ארבע מדינות עוקפות אותנו (צ'ילה, מקסיקו, קוסטה ריקה וקולומביה). המצב דומה גם כשבודקים את מספר ימי החופשה: בישראל ישנם 21 ימי חופשה בממוצע (כולל חגים) בעוד שבממוצע ה־OECD יש 31. המחדל הגדול הוא ששעות העבודה המרובות שלנו לא מצדיקות עצמן בתוצר, שהוא נמוך יותר משמעותית לשעת עבודה ממוצעת בישראל לעומת הממוצע ב־OECD.
בשונה מצרפת, איטליה, ספרד ופורטוגל, בישראל אין חקיקה בנושא הזכות להתנתק. המשמעות הפשוטה היא שיום העבודה שלנו לא חייב להיעצר כשעזבנו את המשרד. הרבה פעמים הציפייה היא שנמשיך לעבוד מהבית, ללא תשלום, וללא תגמול. כשהמדינה מפקירה את עובדיה לגחמות המעסיקים ולא פועלת באופן אקטיבי לצמצום תחושת השחיקה והשעבוד, אנחנו נאלצים למצוא פתרונות יצירתיים.
אחת התופעות המעניינות של החודשים האחרונים נקראת "להתנהג בהתאם לשכר שלך", או בשמה המוכר יותר "ההתפטרות השקטה": צעירים וצעירות ברחבי העולם ובישראל כאמור מחליטים להציב גבולות בריאים ולהתנהל לפי החוזה שלהם - לכבות את הנייד, לא לענות ולא להמשיך במשימות אחרי שעות העבודה.
התופעה הזאת מוכיחה שיש ציבור שדורש, גם אם בשקט, מציאות חדשה שבה האיזון בין החיים האישיים והעבודה לא יופר. פה האחריות שלנו כמחוקקים נכנסת לתמונה. שוק העבודה צריך להתאים את עצמו לימינו. אנחנו רואים מדינות וחברות בעולם אשר קיצרו את שבוע העבודה לארבעה ימים. ראינו שהן הצליחו לשמר ואפילו לשפר את התפוקה. זו עדות לכך שעובד שטוב לו, עובד טוב יותר.
הקו המנחה הוא איזון חיי בית ועבודה על ידי הוספת ימי חופשה בשנה, עיגון בחוק לזכות שלנו להתנתק אחרי שעות העבודה, וקיצור שבוע העבודה לממוצע של 36 שעות שבועיות. כל אלה מוכיחים עצמם כצודקים, בריאים ופרודוקטיביים יותר לעובד, למעסיק ולמשק כולו. הגיע הזמן לדאוג שאף עובד לא יצטרך לבחור בין קריירה לבית, בין העבודה למשפחה ולחיים האישיים.
הכותבת היא ח"כ ממפלגת העבודה