ליצחק בן־נר השלום והברכה, הופתעתי לפני שבוע ימים בדיוק מטור הפרידה שלך. מדי יום שני היה טורך מתפרסם כאן, בעמוד השמאלי, משתרע מראש העמוד עד תחתיתו. מנגד – מאמר הנגד שלי פורסם דרך קבע בעמוד הימני. בלא שתכננו זאת שנינו – הן איננו מכירים באופן אישי זה את זה – היינו שני הפכים במרבית דעותינו.
ימין ושמאל. אני מניח שששת הקוראים שלך הם גם ששת הקוראים שלי. אינני יודע אם קראת את מאמריי, אבל אני יכול להבטיח לך שהקפדתי לקרוא את מאמריך הרהוטים. ייתכן שהייתי הקורא השביעי שלך. קראתי משום שאינך רק עיתונאי דעתן, אתה קודם כל סופר עברי והצירוף הזה של סופר ופובליציסט מבטיח שתמיד יהיה מעניין לקרוא אותך. ותמיד – לא להסכים עמך.
הגדלת לעשות במאמרך שפורסם יום לפני הבחירות. היה בך עוד זיק של תקווה כי מה שניבאו הסקרים לא יתגשם. כדרכך השתמשת בשפת ייאוש, הזהרת מ”נפילת ישראל לתהומות אפלות”, כאשר “גוש האבדון” ינצח. לא בחלת במילים קשות אף מאלה, אזהרות סרק בשפה בוטה, כעסנית, שאינה מכירה בכך שיש אזרחים שווי זכויות ודעות גם מחוץ לבועה התל־אביבית.
דבר אחד באותו מאמר שלך התבדה מיד. נתניהו לא חזר לממשלה צרה, בת 61 מנדטים, אלא עם רוב של 64 מנדטים, עם יכולת לעמוד מול תביעות מופרזות של שותפיו. מנגד, אין הוא יכול שלא להעניק למפלגה שותפה, שזכתה ב־14 מנדטים, תיק או שניים מרכזיים. זו משמעותה של קואליציה. זו משמעותה של דמוקרטיה. קולות “שפויים ואחראיים” אינם נמצאים רק באוסף המפלגות הנגדי, שאין כל קשר מהותי בינן פרט לשנאת נתניהו ומחנהו. זו אולי אחת הסיבות שקולך וקולם של עוד אזרחים שהם ממתנגדיו - לא הספיקו לשמר את השלטון בידי הגוש־לא־גוש, הכולל את המפלגות הערביות, שבחלקן מייצגות את האינטרס הפלסטיני־טרוריסטי. הכל היה כשר בעיניך ובעיני חבורה גדולה של פובליציסטים, להכשיר את בל”ד, את עודה וטיבי, ובלבד שהשלטון לא יישמט מידי מי שאתה מכנה “האחראים והשפויים”.
מה מדאיג אותך ושכמותך? כמובן הכיבוש. אתה ציוני נאמן. דואג למדינה ולעתידה, אבל שוגה בזיהוי מקור הסכנות האורבות לה. בראש ובראשונה, השסעים בעם, הקרע המעמיק בין השמאל לימין ולציבור הדתי. מה לעשות, הימין הוא הרוב בעם, רוב שהולך ומתעצם מבחירות לבחירות. הימין שרוצה מדינה איתנה, יותר מסורת יהודית, אהבת המולדת ההיסטורית, זקיפות קומה לאומית. זה המחנה המפוכח שמבין כי כל ויתור, טריטוריאלי או אחר, יזמין מנגד דרישות לוויתורים בלתי מתפשרים נוספים, עד לסוף המר. באזורנו הקשה עלינו להתנהג כבני האזור, שמבינים כי מול הלחצים המופעלים עלינו, עלינו להפעיל לחצי נגד. לעמוד בתוקף על שלנו, להתפשר אולי כאשר גם הצד השני יהיה נכון לוויתורים.
אין לדעת עד מתי יימשך מצב זה של מתח ביטחוני מתמיד, אבל צריך להיות אופטימי. מי כמוך יודע שאת כל הסכמי השלום הביאו לישראל ממשלות הליכוד, כולל ההסכם עם ירדן שאומנם ראש הממשלה יצחק רבין חתם עליו, אבל ממשלות בגין ושמיר הכשירו את הקרקע לקראתו. הממשלה שתיכון איננה ממשלת החלומות שלי. אבל היא ממשלה שמפיגה את כל חלומות הבלהות של ממשלת החובבים והוויתורים, שעמדו בראשה בנט (שישה מנדטים) ולפיד (17 מנדטים). הייתי רוצה שהמחנה הממלכתי יצטרף אליה כדי לאזן את הימין הקיצוני, אבל בינתיים בני גנץ עומד במריו, מסרב, ומוכיח בכך כי סיסמתו “המדינה לפני הכל” היא אמירה בעלמא בלבד. גם לאופוזיציה – נא להתרגל – יש תפקיד במשטר דמוקרטי.
במאמרך שקדם לטור הפרידה עשית ניסיון נואש להביא לתוצאה הפוכה מזו שהביאו תוצאות האמת בבחירות הדמוקרטיות, אך לשווא. נוכחת, ואני מסכים עמך, כי למאמרים ולפרשנים אין השפעה של ממש על דעת הקהל. אני יודע זאת גם מניסיוני. ולמרות זאת, יש בך, יש בי, דחף לכתוב, להביע את דעותינו המנוגדות בניסיון לשכנע. כתיבה כרוכה במאמץ אינטלקטואלי ופיזי. היא תרגומן של המחשבות מהראש אל הדפוס, מאמץ לנסחן כהלכה, והעברתן (במקרה שלנו) לידיה האמונות של ענת העורכת. אבל להפסיק? להתייאש? לחשוב ש”הלכה המדינה”?
חבל, כי אתה בר פלוגתא חריף, בוטה, לא מתפשר - וראוי. במשך עשור של כתיבה הייתה לך אשליה שאתה משפיע, משכנע, והנה זה לא קרה. אני יכול להבטיחך, יצחק: לא קרה אסון. תהיה לפחות גאה בדמוקרטיה שלנו ובהכרעותיה. עוד נשוב ונקרא את מאמריך בעוד חצי שנה, שנה, לראות מה מכל התיאורים האפוקליפטיים שלך התגשם. הבה נקווה, כי כל נבואות הזעם שלך ושל רעיך בשמאל, יתבדו.