"הבלתי נמנע לעולם אינו קורה. הבלתי צפוי - תמיד", אמר הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס וקלע בול לגבי בחירות האמצע האחרונות באמריקה. מ"הגל האדום" שאמור היה לשטוף את כל הזירות, הן לקונגרס, הן למשרות המושלים והן למספר רב של תפקידים אחרים, לא נותרה אלא אדווה, ונכון לעכשיו, מובטח לרפובליקנים רק רוב קטן בבית הנבחרים לעומת כישלון צורב בשליטה בסנאט. בסיכום, המצב המסתמן הוא, אפוא, עצירה ואולי שיתוק בהעברת תוכניות הממשל בזירה הפנימית, ודרך חתחתים לגבי הכרעות בסנאט. מה גם שהניסיון מראה שלא כל הסנאטורים, משתי המפלגות, הולכים בתלם. אך אין יד מכוונת או קובעת של הרפובליקנים.
האם תוצאות הבחירות טובות או רעות לישראל? אין לצפות לשינויים גדולים לכאן או לכאן, וייתכן אפילו שהמצב הבלתי יציב שנוצר בקונגרס יפעל לטובת ישראל. מבחינה זאת היה חשוב שראש הממשלה הבא נתניהו שמר על קשרים טובים גם עם הנהגת מפלגת הדמוקרטים בקונגרס. חשוב יהיה לראות אם אחוז הפרוגרסיבים השמאליים הקיצונים והאנטי־ישראלים ברובם בסיעה הדמוקרטית המוקטנת בקונגרס פחת או גדל, דבר שיהיו לו השלכות גם על כושר ההשפעה שלהם על מדיניות הממשל. לאיפא"ק, השדולה הפרו־ישראלית, היו אומנם הצלחות רבות בבחירות האלה וכ־95% מהמועמדים, דמוקרטים ורפובליקנים כאחד, שנתמכו על ידיה - זכו לניצחון, אך גם "ג'יי סטריט", השדולה השמאלנית שהתנגדה לרוב עמדות ישראל גם בתקופת ממשלת השינוי, רשמה הצלחות.
בשבועות הקרובים נראה פוסט־מורטמים שונים, ולצדם שליפות סכינים במפלגה הרפובליקנית. רוב חצי הביקורת, הן האובייקטיביים והן מוטי האינטרסים הפוליטיים, כוונו ללא אחר מאשר הנשיא לשעבר טראמפ, ששלט ביד רמה בקביעת המועמדים ובהצגת מערכת הבחירות כמשאל עם בינו לבין הנשיא ביידן. אם זו הייתה כוונתו, הרי שהעלה חרס. עד לאחרונה ביידן עוד נחשב למת מהלך, אך לפתע קם לתחייה. מסתבר שלא רק גנרלים צריכים מזל, כפי שאמר נפוליאון, אלא גם פוליטיקאים, והמזל אכן שיחק שלא כצפוי לביידן ולדמוקרטים: האינפלציה נבלמה מעט והכלכלה בכללותה הראתה סימני התאוששות, השפעת ההחלטה של בית המשפט העליון בעניין ההפלות הכתה גלים שליליים לא רק בקרב מצביעים דמוקרטים, אלא גם אצל עצמאים ואף תומכים מסורתיים של הרפובליקנים.
אומנם לא לעולם חוסן וכל המצמוצים החיוביים האלה מבחינת הדמוקרטים יכולים להשתנות עד הבחירות לנשיאות, מה גם שבעיית הגיל המתקדם של ביידן, שב־2024 ימלאו לו 80 שנה, נשארה בעינה. אולם בצד הרפובליקני חוסר הוודאות גדול יותר. רוב המומחים הפוליטיים, משני צדי המתרס, תולים את אי־מיצוי הפוטנציאל האלקטורלי של הרפובליקנים באופיים הבעייתי, לעתים ההזוי, של חלק גדול מהמועמדים שטראמפ חפץ ביקרם. מה שגם פעל נגד הרפובליקנים היה ההתמוגגות המוקדמת מהניצחון שהסקרים והשכנועים העצמיים ניבאו להם, בניגוד, אגב, לגוש המרכז־ימין בישראל שלא יצא מגדרו להתרשם מתחזיות מרקיעות שחקים. אדרבה, הוא ניצל את הסקרים שניבאו תיקו, או אף יתרון לגוש השינוי, כדי להמריץ את הבוחרים לצאת ולהצביע.
ברם, לצד הכישלונות המוחצים, גם היו לרפובליקנים כמה ניצחונות חשובים. המזהיר שבהם היה של מושל פלורידה רון דה סנטיס, שהביס את יריבו הדמוקרטי בהפרש חסר תקדים של 20%, ובכך גם התחיל במסעו לפסגת מפלגתו ואולי לבית הלבן. גם מועמדים רפובליקנים אחרים בפלורידה כמו הסנאטור מרקו רוביו שעטו לניצחון והפכו את מדינתם שבעבר היה בה שוויון כוחות בין שתי המפלגות - לאחוזתם הכמעט בלעדית של הרפובליקנים.
ברור ששום דבר עוד לא הוכרע סופית, אך ייתכן שתוצאות בחירות האמצע מסמנות את התרחקותו הסופית של טראמפ ממעגל המנצחים בפוליטיקה האמריקאית, כשגם המדגמים בליל הבחירות הראו שלרוב האמריקאים דעה לא חיובית על טראמפ. הוא אומנם איננו אדם שבקלות מרים ידיים וגם בעבר ידע להגיח מאחור, אך לנוכח תמונת המצב הנוכחית, נראה שכוונתו להכריז היום על מועמדות לנשיאות שגויה או לפחות מוקדמת מדי.
טראמפ ודה סנטיס אינם המועמדים היחידים, ועוד יתווספו שמות אחרים, ידועים יותר וידועים פחות — אך כרגע נראה שהם המובילים. במאמרי הקודם, לפני פרסום התוצאות, כתבתי במדור זה: "אם המועמדים יהיו ביידן וטראמפ, עוד מוקדם לקבוע מסמרות מי עדיף מבחינת ישראל", והיום צריך לומר זאת אף ביתר שאת. לטראמפ יש זכויות אדירות מבחינת ישראל ובראשן סיועו לראש הממשלה נתניהו בשינוי ההיסטורי באזורנו שהוביל להסכמי אברהם וכמו כן בעניין העברת השגרירות לירושלים. אך לנוכח המצב שהתהווה עכשיו, נראה שניטרליות אקטיבית שלנו כלפי המועמדים השונים היא הדרך המומלצת עוד יותר מתמיד.