בשבוע שעבר עשיתי לי יום ירושלים. העיר שבה נולדתי ובשכונתה מקור ברוך עברו עליי חמש שנותיי הראשונות. עם קום המדינה, אבא קיבל עבודה במערכת התל־אביבית של עיתון “חרות" ופרסם בו שניים־שלושה מאמרים בשבוע ב־14 שנות חייו בישראל העצמאית. במקביל הצטרף למערכת האנציקלופדיה העברית, אשר שכנה במקום שבו מתנוסס עתה מלון “מצודת דוד", וכך חזר מדי שבוע לבירה האהובה עליו.

גם לי היו תקופות ירושלמיות: שנה וחצי של לימודים באוניברסיטה בגבעת רם, שמונה שנים בלשכת ראש הממשלה ובמשרד החוץ, ושנה אחת בכנסת. מפעם לפעם אני עולה לירושלים, בין השאר לאירועים חגיגיים המתקיימים בכנסת. אני וחבריי הח"כלים מוזמנים לטקסים מיוחדים הנערכים במליאה. כך הוזמנו לטקס השבעת הכנסת ה־25, ביום הקשה שהחל באירוע הדמים באריאל.

הגעתי למשכן המחוקקים לא לפני שניצלתי את הבוקר לביקור ירושלמי נוסטלגי במוזיאון אסירי המחתרות השוכן בלב העיר ומוחזק על ידי משרד הביטחון. זוהי ה"מרכזייה", מבנה האכסניה היפהפה שבנו הרוסים לעולי רגל לארץ הקודש במאה ה־19 והפך בתקופת המנדט לבית הסוהר המרכזי לאסירים פליליים ופוליטיים. היום הוא מוזיאון לגבורה היהודית במאבק בשלטון הזר הבריטי. קירות אבן עבים, כניסה מסוגננת, מסדרון ארוך עם תקרות מקומרות, דלתות ברזל חורקות הסוגרות על התאים, אולמות תעסוקה לאסירים, צינוקים, חדר גרדום.

אני מתעכב במיוחד בתא 19. התא שבו “בילה" אבי 18 חודשי מאסר בגין פעולות הפגנתיות נגד השלטונות, הרבה לפני אצ"ל, לח"י וההגנה. על אדן החלון, אבן שיש אדמדמה, חריטות רבות שחרצו בה יושבי התא לדורותיהם: אבא אחימאיר, המנורה, בית"ר, ארץ ישראל.

הלב גועש. אילו רק יכלו הקירות לספר על כל מי שישבו כאן, מי יותר ומי פחות. אבל אבא סיפר גם סיפר. כאן העלה על הכתב בשש מחברות יומן את רשמיו, מחשבותיו, זיכרונותיו – “יומן המשפט והסוהר". בקרוב יצא לאור במלואו, 87 שנה לאחר שנרשם מדי יום ביומו.

הביקור הפעם במוזיאון הוותיק - שנקרא בעבר “היכל הגבורה", וחבל ששם זה אינו בשימוש עוד – עמד בסימן המבנה המודרניסטי העצום הסמוך כל כך, שהשלמתו קרובה, והוא “מאיים" על המבנה בן 160 השנים של מוזיאון אסירי המחתרות. הבניין המגלומני של “בצלאל" צץ על משטח החנייה הענקי של מגרש הרוסים, בן חורג לסביבה, בסמוך לבית העירייה. עשרות פועלים עובדים בקדחתנות על ליטוש הפרויקט הענקי בן אלפי המ"ר, לקראת חנוכתו.

כולו שיא המודרנה, קירות זכוכית, מרפסות ענק, עמודי בטון. במידה מסוימת מזכיר את מרכז פומפידו בפריז. כמו “פומפידו" בבירת צרפת, כך “בצלאל" החדש בבירת ישראל - מעורר תהיות, מחלוקות. יעבור זמן רב עד שנתרגל לעצם קיומו החריג בלב ירושלים הבנויה לתלפיות מאבן.

הדאגה העיקרית היא למוזיאון אסירי המחתרות – גם בניין ייחודי, גם היסטוריה. קמפוס “בצלאל" מתנשא עליו, רובץ כצל מאיים ממערב. גזל ממנו את גדר האבן והתיל שתמיד חצצה בין האסירים למבקריהם. מצבות שני עולי הגרדום, משה ברזני ומאיר פיינשטיין, זכרם וגבורתם לברכה, ניצלו ברגע האחרון מכליה והוזזו ממקומן.

והחמור ביותר: לצד קיר המוזיאון הוותיק הורמה רמפת גישה לכבאיות. מדוע הוגבהה עד לאדן החלון המסורג, תוך העלמת חלק מהקיר וחשש מזרמי מים שימיסו את אבניו הרכות? מדוע הוצבו שם עמודי תאורה באופן שרירותי? לעירייה ולמתכננים הפתרון. חלם. עמותת נאמני מורשת המוזיאון בצדק הרימה קול זעקה. בביקורי במקום שמעתי כי הובטח להחזיר את המצב לקדמותו. החורף כבר עמנו וככל שימהרו, כן יש סיכוי להציל את קיר המבנה. חבריי ואני נעמוד על המשמר כדי שתיקון המעוות יבוצע בהקדם.

ועם כל זאת, לא הכל שלילי. בבוא העת, כש"בצלאל" יתחיל לתפקד, ויסולקו כלי העבודה האימתניים ושאריות חומרי הבניין, סביר שהאזור ישקוק חיים, תוך צפי להמוני מבקרים שיפקדו את שני המבנים וסביבתם. טוב הדבר למוזיאון האסירים, שבטרם הקורונה פקדוהו כ־50 אלף מבקרים מדי שנה. עתה הוקצבו כ־17 מיליון שקלים לשדרוג תצוגותיו.

אבל מה אלה לעומת כ־500 מיליון שקלים שעלתה הקמת “בצלאל" החדש? בעבר הרחוק, בבניינו הישן, ההיסטורי אף הוא, זה היה “בצלאל" של בוריס שץ ויוסי שטרן, ציירי ירושלים. היום, בניהולו של שטרן אחר, הוא מוקד ל"מודרניזם" מתריס, שלעתים אינו בוחל בזלזול בערכים לאומיים.

שני מבנים, ישן מול חדש – זה ההיסטורי מהמאה ה־19 וזה החדשני מהמאה ה־21 – שאולי ישלימו זה את זה מבחינת ייעודיהם השונים. באחד – מורשת של גבורה, לחימה, הקרבה, למען הגשמת החזון הלאומי, והשני - מרכז של יצירה אמנותית ישראלית ואוניברסלית. האם זה יקרה? ימים יגידו.