הפתגם האנגלי "להזדרז באטיות" הומצא כאילו במיוחד למשא ומתן הקואליציוני הנוכחי, מה גם שלא ניתן בקלות לתרגם את אחדות הכוונות במערכת הבחירות לשלב המשא ומתן על הקמת הממשלה. גם היום, אם כי שוררת אווירה אופטימית, טרם נמצאו פתרונות לכל הסוגיות השנויות במחלוקת. כך או כך, אף שהאדונים סמוטריץ' ובן גביר ועוד כמה אנשים מטעמם יהיו בקרוב חברים בממשלה על כנפי המעיל של הליכוד והעומד בראשו, יש לקוות שיפנימו שבכל ממשלה יש הבדל בין השותף הבכיר לשותפים האחרים.
"יהיה הישג לליכוד": בכיר בליכוד חושף את התיקים הבכירים שיישארו בידי המפלגה
לו המספרים היו שונים, הליכוד יכול היה להרכיב ממשלה טובה בהחלט משל עצמו, שכן יש לו נבחרת שמבחינת רמתה והניסיון הקולקטיבי שלה הייתה עונה על הדרישות, אך, כפי שנאמר, לו לסבתא היו גלגלים היא הייתה אוטובוס, והתוצאות הממשיות של הבחירות לא אפשרו זאת.
המציאות הפוליטית והאלקטורלית בישראל, שכבר בן־גוריון התריע עליה וגם ז'בוטינסקי צפה את מכשלותיה, מונעת כל אפשרות להקמת ממשלה יציבה ומאוחדת שתתבסס רק, או כמעט רק, על המפלגה שזכתה ברוב קולות בבחירות. גם לבן־גוריון לא ניתנה בזמנו אפשרות כזאת, אף שהיה לו קל יותר לברור בין שותפים פוטנציאליים מאשר במצב הנוכחי של פילוג כה קוטבי בעם ובכנסת.
הקמפיין "רק לא ביבי" והתגובה החריפה הטבעית אליו הם הסיבה העיקרית לשסע העמוק בציבור ולנכות הדמוקרטית בחיים הפוליטיים שלנו, שמונעים דיון רציני בנושאים החשובים באמת שיעמדו על סדר היום בשנים הקרובות — איראן, היחסים עם יהדות ארצות הברית, המצב ביהודה ושומרון, המשבר הכלכלי העולמי הקרב ובא, האלימות, ולא רק בחברה הערבית וכו'.
המצב הזה איננו מכת גורל, אך למרבה הצער רק בעקבות מעשי טרור רצחניים או איומים חיצוניים מתהדקת לזמן קצר טבעת האחדות והסולידריות שלנו מחדש. ייתכן שווכחנות היא חלק מהדנ"א הלאומי שלנו, אך הנהגה אחראית משני צדי המתרס הפוליטי צריכה לפעול לאיחוי הקרעים — בלי לטשטש חילוקי דעות לגיטימיים, אך ללא חרמות וסיסמאות מתריסות ובלתי דמוקרטיות.
לכאורה אין קשר בין המצב הנפשי של עם ולכידותו לשיטת בחירות וממשל, אך במציאות מסתבר שמשילות נכונה ויעילה, ייצוג אופטימלי של דעות וזרמים, הנהגה מתפקדת וכו' הם גם תולדה של השיטה שבה נבחרים נציגי ציבור. בישראל השיטה הנוהגת מסנדלת מראש את רוב המטרות הנ"ל, מעודדת ריבוי מפלגות, מחלישה את המפלגות הגדולות שהציבור העניק להן את מרבית קולותיו כדי למשול ומכריחה את מרכיבת הממשלה להקים משרדים מיותרים ובזבזניים כדי לספק את תיאבון שותפיה.
בכל הממשלות האחרונות, וכנראה גם בזו שעתידה לקום, היו ויהיו משרדים ושרים שלפחות רבע מהם מיותרים מבחינה פונקציונלית. הצעד הראשון לתיקון המצב הזה צריך להיות העלאה נוספת של אחוז החסימה כדי לצמצם את מספר המפלגות.
אך ראשי "מחנה השינוי", בשיא של חוסר אחריות לאומית, ממש ערב הבחירות - במטרה להטות את הכף ולהבטיח את כניסת מרצ, העבודה ובל"ד לכנסת - הציעו דווקא להורידו. למה הדבר דומה? שישנו את שיטת הפנדלים כשרגל הבועט כבר נוגעת בכדור (יאיר לפיד, ייאמר לזכותו, התנגד לעיוות המגונה הזה).
יהיו שישאלו: אם מספר המפלגות יצומצם, כיצד יובטח הייצוג הנאות של כל שדרות הציבור בכנסת? התשובה היא שאכן לא כל שביב של דעה ייוצג, וגם לא צריך להיות מיוצג, אך כנגד זה, גם יציבות שלטונית היא מטרה דמוקרטית חשובה. בנוסף, האם, למשל, המפלגות הקיצוניות בשמאל ובימין שהתמודדו כל אחת בנפרד בבחירות, ושכישלון חלק מהן גרם לבזבוז רבבות קולות, כמו גם הרשימות הערביות שנבדלות זו מזו רק בשאלה איך להביא להיעלמה של מדינת היהודים, לא היו יכולות להתמודד ברשימות כוללות וגדולות יותר?
יש יותר מגרסה אחת לשינוי הרצוי בשיטת הבחירות, אך לרובן יש מכנה משותף - צמצום מספר הסיעות ושיפור היציבות השלטונית. לאחדות מהן גם מתווספות הצעות לשינויים חוקתיים בדרכי הממשל ולהבטחת הפרדת הסמכויות בין זרועות הממשל; נושא שגם נשיא המדינה הרצוג התייחס אליו בנאומו בכנסת. אולי ראוי שהנשיא ייזום הקמת ועדה ציבורית כדי לדון בכל השאלות האלה?