לא מעט מתוכנו נאבקים כיום כדי לשמור על עצמאות מערכת בתי המשפט נוכח המידע על סיכומי ההסכמים הקואליציוניים. בדרך כלל המאבק למען עצמאות מערכת בתי המשפט הוא יותר במישור החברתי והפוליטי; הצורך לשמור על זכויות המיעוט וגם הצורך לשמור על זכויות היסוד של היחיד. אבל הבעיה היא שמערכת בתי המשפט, שעל עצמאותה אנו רוצים לשמור, אינה שומרת על זכות האדם לחיים ולשלמות הגוף, ועל זכותו שהמדינה תגן על זכויות אלה. מערכת בתי המשפט לאמיתו של דבר לא שומרת על זכויות היסוד החשובות ביותר.
אנו צריכים כולנו להכיר תודה לערוצי הטלוויזיה, המציגים בפנינו את מראת מפלס האלימות הגואה בישראל. אותה קלות שבה אדם שולף סכין ומאיים על זולתו, ואיני מדבר כרגע רק על הרצח של יורי וולקוב במעבר החציה בחולון. בעת שהעברנו בכנסת ישראל את חוק כבוד האדם וחירותו, התעורר ויכוח ביני ובין שר המשפטים דאז, דן מרידור. אני דרשתי להוסיף בחוק את חובת המדינה להגן על החיים ועל שלמות הגוף של היחיד. מרידור חשש שזה יוליד תביעות אזרחיות כנגד המדינה על שהיא לא ממלאת את חובתה. תפיסתי אכן גברה. אבל אני מאוד מצטער על כך שיחידים אינם מגישים תביעות לפיצויים מהמדינה על שום שהיא כושלת בפרישת ההגנה הנחוצה לשמירת חיי היחיד ושלמות גופו.
המדינה ומוסדותיה כשלו, ומערכת בתי המשפט היא חלק מהמדינה. אם אנו רוצים כיום להבין לעומק למה הגענו להיכן שהגענו - איבוד הביטחון האישי וקיומה של רמת אלימות נפשעת חסרת תקדים, עלינו להסיק שעיקר האשם נופל על כתפי מערכת המשפט יותר מאשר על משטרת ישראל.
הכוח הרב ועצמאות מערכת המשפט, בכל הקשור בתחום הפשיעה האלימה, הם בעוכרינו. בתי משפט קיבלו סמכות לגזור עונשים על פי ראות עיניהם ולהתעלם מהענישה הקבועה בחוק. הם גם קיבלו סמכות לבטל הרשעה בנסיבות מיוחדות, גם אם מוכח ללא ספק שהנאשם ביצע את העבירה; ובכוח זה שאנו הענקנו לבתי המשפט, מערכת בתי המשפט משתמשת בחוסר אחריות ובכך ממוססת את ההגנה שלה זכאי הציבור מפני הפשיעה.
הכוח המופלג הזה שהוענק לבית המשפט הוא בעצם אותו כוח המעצב את הנורמות המשפטיות הקשורות בביצוע עבירות פליליות. השופטים לא פעם מזדהים רגשית עם הנאשם ולא פועלים על פי חובתם כלפי הציבור. הם יוצרים את הנורמה המסולפת כאילו הריגת אדם במעבר חציה היא עניין פעוט.
נהג של מערבל בטון שהרג קשישה במעבר חציה קיבל גזר דין של ארבעה חודשי מאסר בפועל בלבד, ונהג אחר שפצע הולך רגל במעבר חציה - אפס ימי מאסר. כך יצרו בתי המשפט את הנורמה שלפיה פגיעה בהולכי רגל במעבר חציה היא עבירה שולית.
אם הם היו גוזרים את הענישה שצריך לגזור כמו חמש שנות מאסר בפועל, הם היו מציבים תמרור אזהרה לכל הנהגים המופקרים בישראל משום שפגיעה בהולך רגל במעבר חציה היא לא עניין של רשלנות; זו הפרת חובה סטטוטורית מוגדרת המחייבת להאט קודם שמגיעים למעבר חציה. ואולי, ואני אומר בזהירות אולי, הרצח של יורי וולקוב לא היה מתרחש.
גם בסמכות בית המשפט לבטל את ההרשעה נעשה שימוש חסר אחריות הפוגע באינטרס הציבורי. לפני שנים טיפלתי במקרה שבו זוג נשוי העובד בשירות מכס ישראל השתמש בסמכותו לשלוף מידע על פעילות ייבוא עסקית של חברה אחת כדי להעביר מידע לחברה מתחרה אשר את האינטרסים שלה שאף לקדם. מעילה באמון מהחמורות ביותר שיכול לבצע עובד באגף המכס. ומה עשה שופט בית משפט השלום? ביטל את ההרשעה על מנת לאפשר לאותו זוג נשוי את המשך עבודתו בשירות הציבורי.
אי אפשר שלא לחזור לאירוע המאוד מטלטל של שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, משה דרורי, אשר בגזר דינו במקרה של אברך, ששאף להיות רב, לא היסס להעליב את כל העדה האתיופית בישראל ולהפוך עבירה חמורה לעניין שניתן לבטלו בתוקף אמירת סליחה. לא חלילה סליחה אחרי ביצוע העבירה, אלא בקשת סליחה לאחר שהעבריין נתפס וקודם פסיקת גזר דינו.
אותו אברך פגע בשומרת מגרש חניה יוצאת אתיופיה והשליך אותה על הכביש. בהתאם לחוק, העונש הוא שבע שנות מאסר. משה דרורי סיפר על מהות הסליחה בדין העברי. הוא ביטל את ההרשעה והשפיל את כל העדה האתיופית בישראל באומרו שעצם השתתפות האישה הצעירה בהליכי המשפט גרם לה להשתלב בחברה הישראלית כאילו הייתה זו הענקת חסד מרוממת נפש. כשגזרי דין כאלה באים משופט ותיק בבית המשפט המחוזי, אינך יכול לחוש אמון במערכת בתי המשפט. ונחזור למקרה חמור לא פחות מהעבר, כאשר סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, השופט מנחם נאמן, עטוף בשביעות רצון עצמית, מעז לבקש מילדים, שנהג הרג את הוריהם, למחול לאותו נהג.
בעקבות מקרים כאלה אתה מתחיל לתהות עם איזה עולם ערכים מגיעים למערכת בתי המשפט. לכל מערכת המשפט צריך לומר שייתכן שחומרת העבירה אינה חזות הכל, אבל ההגנה על הציבור מפני אלימות חמורה היא בטח חזות הכל. כל השופטים בישראל צריכים להקשיב לבתו של קורבן הרצח, יורי וולקוב, דריה וולקוב.
היא שאומרת בפשטות את הדברים הכי בסיסיים לגבי איך צריך לנהוג ברוצחים ואיך צריך לנהוג באנשים אלימים. אופי הענישה מגדיר את חומרת העבירה ולא פטפוטים והסברים בגוף פסק הדין. וכשגזר הדין מטיל עונש פעוט ביחס לחומרת העבירה, העבירה עצמה הופכת להיות חסרת חשיבות.
בתחום זה של ההגנה על היחיד בישראל בתי המשפט אינם זכאים לאמון שלנו. אנו חייבים לקבוע ענישת מינימום ואנו חייבים לבטל את הסמכות שניתנה לבתי המשפט לבטל את ההרשעה בעבירות שבהן העונש הנקוב בחוק הוא למעלה משתי שנות מאסר.