לאחרונה עוסקות מפלגות הקואליציה החדשה, כמו גם מפלגות האופוזיציה, כמעט בלעדית בנושא אחד: פסקת ההתגברות, כלומר אם הכנסת תוכל או לא להתגבר על פסיקה של בית המשפט העליון.
לתומי חשבתי שנבחרי הציבור החדשים, כמו גם הוותיקים, יעסקו בנושא הרלוונטי פי כמה לחיינו כאן, והוא ההתגברות על העוני והבדידות של חלק משמעותי מאוכלוסיית ישראל, האזרחים הוותיקים, בעיקר אלו מהם בעלי הפנסיות הנמוכות, אם בכלל, המנסים לחיות מקצבאות הביטוח הלאומי.
רבים מבני ה־67 פלוס סובלים מנכות כזו או אחרת, כאשר חלק מהם כלל אינו זכאי לקצבת נכות, אם לקה בה אחרי גיל 67. אם התמזל מזלו של אותו אדם והוא הפך לנכה לפני גיל הפרישה, יקזזו מקצבת הנכות את קצבת הזקנה. למה? ככה.
העיסוק האובססיבי בפסקת ההתגברות על החלטות בית המשפט העליון גלש גם למי שמכונים חברי כנסת חברתיים, כמו נעמה לזימי ממפלגת העבודה למשל, שטוענת שאותו חוק יפגע באוכלוסיות חלשות, טיעון מוזר בלשון המעטה. טרם נתקלתי באזרח ותיק רעב ללחם שעתר לבג”ץ וזכה לפסיקה שתחייב את המדינה לדאוג למחסורו; החלטה שאולי יתגברו עליה בכנסת באמצעות פסקת ההתגברות.
פסקת ההתגברות על העוני והבדידות של האזרחים הוותיקים חייבת להיות במרכז המשא ומתן הקואליציוני, ואם לא תהיה, זו חובתה של האופוזיציה החדשה להציבה בראש סדר היום הלאומי. אני מודע לטיעון “מאיפה הכסף”, ותשובתי ברורה: במשך עשרות שנים שילמו האזרחים הוותיקים דמי ביטוח לימי זקנתם בביטוח הלאומי. באותם ימים לא העלו בדעתם שברגע המבחן ישתלט האוצר על כל כספיהם ויפנה אותם, בין היתר, למימון הסכמים קואליציוניים ראויים יותר וראויים פחות.