טובי המוחות החפצים לראות את אריה דרעי ליד שולחן הממשלה תרים אחר מהלך שיאפשר להביא את מינויו לשר להצבעה בכנסת ביום הצגת הממשלה. הדרך ליעד כרוכה בחקיקת חבילת חוקים פרסונליים (שינוי חוק יסוד: הממשלה, חוק צרפתי) וחוקי “משילות” אחרים (פסקת ההתגברות, שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים, ביטול שיטת הסניוריטי ועוד).
פוליטיקאים, משפטנים ופרשנים התומכים במינויו מנסים לשכנע שהעבירות שבהן הורשע הן ברף הפלילי הנמוך ומדגישים את תרומתו הפוטנציאלית לממשלה כמבוגר אחראי, מנוסה וממתן. לשיטתם זה אינטרס ציבורי שהוא יתמנה לשר. דרעי עצמו סבור שעם 11 מנדטים זה פשוט מגיע לו. אלא שהוא טועה והם מטעים.
400 אלף מצביעי ש"ס לא העניקו לדרעי כשירות לכהן כשר. מינוי למשרת שר אינה זכות יסוד (בניגוד לזכות לבחור ולהיבחר) ולכן הטענה כי אי־מינויו יעוות את רצון הבוחר אינה אלא דמגוגיה. דין הבוחר אינו יכול לשמש תחליף לדין ובמצב המשפטי הקיים דרעי אינו כשיר להיות שר. נחזור להרשעתו של דרעי בעבירות המס לפני פחות משנה.
דרעי זכה בעסקת טיעון מיטיבה לאחר שהתפטר מהכנסת והודיע לבית המשפט כי הוא מרחיק את עצמו מענייני ציבור. הוא הורשע על פי הודאתו, נגזרו עליו 12 חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי. דרעי המשיך לנהל את ש"ס מלשכתו בכנסת. בעברית פשוטה – הוא עבד על הפרקליטות ועל בית המשפט. אבל סוגיית הקלון שלא הוכרעה בגזר הדין עומדת לו כעת לרועץ.
על מנת להבהיר את המצב המשפטי יש לחדד את ההבדל בין הזכות להיבחר לכנסת המעוגנת בחוק יסוד: הכנסת לבין תנאי הכשירות להתמנות לשר הקבועים בחוק יסוד: הממשלה. שני הסעיפים דומים בניסוחם, אך כל אחד מהם משקף אינטרס אחר. חוק יסוד: הכנסת מבקש לאזן בין הזכות החוקתית לבחור ולהיבחר לבין הנורמות הנדרשות מנבחר ציבור. לכן בית המשפט נוטה לפרש אותו בצמצום, מותח את גבולות חופש הביטוי עד הקצה ועושה שימוש במשורה בסמכותו לאשר פסילת מועמדים ורשימות לכנסת.
ההסדר שנקבע בחוק יסוד: הממשלה ביחס למינוי שרים דומה לחוק יסוד: הכנסת, אך מחמיר יותר. הכנסת אימצה את ההלכה שקבע בית המשפט העליון בפרשת פנחסי, שתכליתה שמירה על טוהר המידות ואמון הציבור במוסדות השלטון. החוק נועד להרחיק מהממשלה למשך שבע שנים מי שנידון לעונש מאסר (לתקופה של יותר משלושה חודשים). "מאסר" ולא "מאסר בפועל".
אפשר לסמוך על המחוקק שלא מדובר בטעות או בשכחה. להפך, החוק קובע תנאי כשירות המשמשים מעין שומרי סף, ויש בו מסר נורמטיבי שאמור לחלחל ולהקרין גם על כלל עובדי השירות הציבורי. מוסד הקלון הקבוע בחוק מהווה למעשה כלי אפשרי לקיצור פז"ם.
חרף העובדה שדרעי הורשע בדין, ובדרך עבד על בית המשפט והפרקליטות, זכותם של תומכיו לבחור בו לא נשללה. עם זאת, קשה לדמיין את השופט יצחק עמית בכובעו כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית קובע כי לא דבק בו קלון, בשים לב לעברו הפלילי ולתפקידים שאליהם הוא מיועד להתמנות. כך או כך, סביר להניח שכל החלטה שיקבל תובא למבחן בג"ץ.
הכנסת כבר ידעה מסלול עוקף בג"ץ וחוקים פרסונליים שנועדו לפתור בעיות אישיות, לייצר סידור עבודה ושקט תעשייתי. מקרה דרעי אינו נמנה עם המקרים האלו. הטענה כאילו 400 אלף בוחריו שהכירו את עברו הפלילי ואת הפרסומים עליו, העניקו לו תעודת כשרות ומחקו את קלונו, איננה רק דמגוגיה זולה ופסולה, אלא יותר מכך. היא מעניקה לקואליציה לגיטימציה לשנות את הכללים כדי להכשיר את מינויו.
בד בבד היא רומסת את השיטה המשפטית והפרלמנטרית באמצעות חקיקת בזק של חבילת "חוקי משילות" שיש בהם יסודות מהפכניים. פוטנציאל הנזק שנזרע כעת עלול לזעזע את אמות הספין של הדמוקרטיה הישראלית ולהסיגה לאחור.