בימינו אלה, בעת הרכבת הממשלה החדשה, נדמה שהוויכוחים מוסטים מהמהות החינוכית למלחמה על כוח ועמדות שליטה. משבר המנהיגות נמצא בשיאו, ואיתו אובדן הדרך. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר במשרד החינוך. תקופת הקורונה האירה את חולשתה של מערכת החינוך, שהינה ריכוזית מדי ולא שוויונית מספיק בין יהודי ולא יהודי, בין מרכז ופריפריה.
אף שתקציבי משרד החינוך גדלו דרמטית, נדמה כי התוצאות לא השתפרו. המצב צפוי להחמיר עם מינויו של יו״ר מפלגת נעם, אבי מעוז, לסגן שר האחראי על התוכניות החיצוניות של משרד החינוך, ועם העובדה שמפלגת ש״ס קיבלה את החברה למתנ”סים ומפקיעה ממשרד החינוך גם את הסמכויות על החינוך החרדי. כל אלה יחריפו את השסעים בחברה ויפוררו את החינוך בקרב אזרחי מדינת ישראל.
החינוך הוא ערך ואבן היסוד של הרווחה האישית והלאומית במדינה. המצב הרצוי הוא שמערכת החינוך תהפוך למנוע מרכזי לצמיחה אישית ולהתפתחות המדינה. המצב המצוי במדינת ישראל הוא שמערכת החינוך נמצאת במשבר מתמשך, הפוטנציאל קיים, אבל אינו ממומש. המשבר מייצר תחושה של דחיפות והזדמנות לשינוי. וכולם, מימין ומשמאל, מנסים לעוט ולחתוך חלק ממערכת חולה, המשקפת את מצבה של החברה הישראלית. נדמה שכל זרם או קבוצה רוצים לחתוך מהחינוך פיסה לטובתם האישית. האידיאולוגיות נכחדו, הערכים נשכחו והתכנים התמסחרו.
אין דין ואין דיין ומערכת החינוך נכנסת לסחרחרה. הממשלה החדשה המתהווה צפויה להוסיף נדבך נוסף להידרדרות המערכת ולפירורה של החברה. כאשת חינוך, בת לניצולי שואה, אזרחית המדינה ויהודייה זקופת קומה אני קוראת לכל האזרחים השפויים במדינה לחבור יחד, להשמיע קול ולהחזיר את המדינה למסלולה, כי אין לנו ארץ אחרת.