חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עומד על סדר היום הציבורי זמן רב, ואף ימשיך לעמוד על סדר היום הציבורי בעתיד, קודם שתועבר פסקת ההתגברות, אם תועבר, ואף לאחר זאת. הסיבה לכך היא שבתוקף חוק זה הענקנו לבית המשפט העליון את כוח הביקורת השיפוטית, הווה אומר את הכוח לבטל חוקים רגילים הפוגעים בזכויות היסוד של היחיד.
סביב עניין זה של יצירת כוח הביקורת השיפוטית, שהוא חלק מובנה מזכויות היסוד של היחיד, מתנהל ויכוח ממושך בישראל, גם במרחב הפוליטי וגם במרחב האקדמי; ואף שלזכויות היסוד של היחיד יש מעמד חוקתי, לרבים מאיתנו קשה להסכים עם מצב שבו מאפשרים לבית המשפט העליון לבטל חוק רגיל בטענה שהוא פוגע בזכויות היסוד.
בביקורת שנוהגים להעביר גם פוליטיקאים וגם אישים מהאקדמיה, הם מדגישים שתי טענות מרכזיות. האחת, חוק יסוד זה הועבר בגרסתו המקורית רק ברוב של 32 מחברי הכנסת; והשנייה, חברי הכנסת לא הבינו שהם אכן יוצרים את כוח הביקורת השיפוטית. טענות אלה מעלימות ביודעין, או שלא ביודעין, עובדה בעלת חשיבות מרכזית העושה טענות אלה למנותקות מהמצב המשפטי ולבלתי רלוונטיות לחלוטין.
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו המקורי הועבר ב־17 במרץ 1992. הכנסת הפנימה משמעות חוק זה, אם כי בהחלט ייתכן שכמה מחבריה לא עמדו על מלוא משמעותו. אבל הנה, ביוזמה משותפת של משרד המשפטים וכנסת ישראל, ב־9 במרץ 1994 אישרה כנסת ישראל את חוק היסוד מחדש ברוב מוחלט של 67 מחבריה מול 9 מתנגדים בלבד, וללא כל נמנעים.
חשוב להדגיש; החוק לא חוקק מחדש בהעתקה מדויקת של החוק המקורי, אלא תוך הכללת סעיף נוסף, שהוא סעיף 1, ובו נאמר מפורשות כי: "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". יש לשים לב לתוכנו המלא והמדויק של סעיף חדש זה. הוא לא גורע במאומה מתוכנו של החוק המקורי. הוא מחזק אותו בהוסיפו מילים מפורשות על פיהן זכויות היסוד של האדם בישראל מהוות הכרה ברורה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו אדם חופשי. וחשוב יותר: החוק מחייב לכבד עקרונות אלה ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל.
ההכרזה על הקמת מדינת ישראל אינה הצהרה הניתנת לשינוי. זוהי עובדה היסטורית. מגילת העצמאות אינה מסמך ארכיאולוגי. אנו הקמנו מדינה חדשה, "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". אבל בגוף ההצהרה שעל פיה הוקמה מדינת ישראל, ובין שאר עקרונות היסוד וההתחייבויות לעתיד, צוין מפורשות כי "מדינת ישראל תהיה מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות".
נכון להניח כי שנתיים הם תקופה מספקת עבור חברי הכנסת, על אף היותם עמוסים בדאגה לאינטרסים של הציבור, להבין משמעותו של חוק שהם שואפים לתקן; ובוודאי כאשר בהכרה צלולה ומלאה הם מבקשים לא רק לאשרו מחדש, אלא אף לחזקו ולהביא לידי ביטוי מחדש את הכרת המדינה בזכויות היסוד של היחיד. אני לא הייתי מעלה על דעתי להעליב את חברי הכנסת ולומר שאם, נניח, לא עמדו על מלוא משמעותו של החוק המקורי בזמן חקיקתו, נבצר מהם מלעשות זאת שנתיים ימים לאחר חקיקתו.
ובאשר לטענה כי החוק המקורי הועבר רק ברוב של 32 חברי כנסת, הלא ברור שאף היא הופכת להיות לבלתי רלוונטית לחלוטין כאשר אנו קוראים את החוק השלם והמתוקן שהועבר שנתיים לאחר מכן ברוב של 67 חברי כנסת. מאז שהועבר חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו פורסמו מאמרים רבים והובעו דעות רבות באשר למשמעותו. אני מתקשה להבין כיצד אנשים משכילים מעולם האקדמיה וחברי כנסת, המעלים את נושא זכויות היסוד, אינם מדגישים ומציינים את תיקונו של החוק ב־1994. זוהי התעלמות מוזרה.
אבל אוסיף ואומר שבמהלך כל הליכי החקיקה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו המקורי לא היה ברור בשום דיון, אם בוועדת החוקה, חוק ומשפט או במליאת הכנסת, שהכוונה היא למנוע בעתיד פעולות ממשל או חוקים העלולים לפגוע בזכויות היסוד של היחיד. זו הייתה הסיבה לכך שנקבע מפורשות בחוק המקורי כי החוק אינו פועל רטרואקטיבית. אין מבטלים חוקים או תקנות שנחקקו קודם העברתו. שומרים על הסטטוס קוו. תוקף חוק היסוד הוא מול חקיקת העתיד.
אני יכול לזכור היטב דיאלוג מעניין שהיה בכנסת בין ח"כ הרב יצחק לוי, מנהיג המפד"ל לשעבר, לבין ח"כ יאיר צבן. ח"כ הרב יצחק לוי נגע בשאלת תוקף חוקים בעלי אופי של כפייה דתית בעתיד. על כך השיב לו ח"כ צבן שבלב כבד אנו מבינים שחוקים של כפייה דתית בעבר אינם מתבטלים, אבל בתוקף חוק היסוד לא ניתן יהיה לחוקק חוקים של כפייה דתית בעתיד.