“הפייבלמנים" הוא סרטו החדש של סטיבן ספילברג, שעוסק הפעם בספילברג עצמו ובדרכו אל עולם הקולנוע. הביוגרפיה הבראשיתית שלו, כפי שמוצגת בסרט המרהיב, אינה חוסכת סצינות של מתקפות אנטישמיות עליו כסטודנט באוניברסיטה בקליפורניה בשנות ה־50. “בייגלמן", קראו לו חבריו הסטודנטים והחטיפו לו מכות.
“פייגין", כינו עיתונים באנגליה את מנחם בגין כשעלה לשלטון ב־1977. אנטישמיות מתחילה בהתגרות, בקריאות גנאי, בלגלוג על השם שלך, וממשיכה באלימות שמסתיימת לעתים במכות או בפציעות או במוות. “סמי פייבלמן" ספג את האלימות הזאת, חש אותה על בשרו, אבל הפך עם השנים להיות מגדולי הבמאים של הוליווד.
סרטו החדש של ספילברג הוא אמריקאי מאוד ויהודי מאוד. הוא מציג את אמריקה באמצע המאה הקודמת, שבה רוחשת שנאת שחורים ובמיוחד שנאת יהודים. אבל מי שחושב שתופעות אנטישמיות, באירופה ובמיוחד בארצות הברית, הן נחלת העבר – טעות בידו. לא רק שהשנאה לא פסה, אלא אף התגברה, במיוחד בשנה־שנתיים האחרונות. וכן, גם בקרב ידוענים כמו הראפר קניה ווסט או השחקנית וופי גולדברג (איזה שם משפחה יהודי!), שניהם אגב שחורים.
רק אירועים אנטישמיים קשים זוכים לתהודה תקשורתית, כמו למשל הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג שבו נרצחו 11 מתפללים, אבל בשנה האחרונה היו לא פחות מ־2,000 אירועים אנטישמיים בארצות הברית. הגל הזה הולך ומתעצם, הולך ומחמיר.
האם אנחנו, בישראל, מדינת העם היהודי, נותנים מספיק את הדעת לאנטישמיות הגוברת בארצות הברית, אבל גם ברחבי אירופה? האם אין זו בעיני רבים בתוכנו רק בעיה שולית בשלל הבעיות המעסיקות אותנו? האם אנו אמפתיים מספיק לאחינו מעבר לים? האם אנו די מודעים לשנאת היהודים בעולם הערבי, שמטופטפת למערב, באמצעות קהילות מוסלמיות שאט־אט כובשות את ערי אירופה? והלא ראינו בימים אלה את השנאה לישראלים במשחקי המונדיאל בקטאר.
בזמנו פעל מטה לטיפול בתופעת האנטישמיות בתפוצות במשרד ראש הממשלה. גם ההסתדרות הציונית מקדישה לנושא הזה תשומת לב. כמוהם גם ראשי הארגונים היהודיים בצפון אמריקה, שעיניהם פקוחות להתריע בדאגה על הגל העכור. אבל פעולות מעשיות של ממש לא מספיק נעשו. למשל הסברה נגדית יעילה, או עידוד הרשויות המקומיות להחמיר בענישה על פשעי שנאה.
האנטישמיות העכשווית שתי פנים לה. האחת היא האנטישמיות ה"מסורתית", של שנאה לשמה. האחרת היא אנטישמיות שמונעת מכוח תעמולה אנטי־ישראלית, בעיקר בקמפוסים האוניברסיטאיים ברחבי ארצות הברית, שאחראים לה אלמנטים פרו־פלסטיניים, בתמיכת ארגוני חרם על ישראל. תעמולת השקרים מוצאת לעצמה קרקע פורייה בקרב צעירים מוסתים, שמחפשים עילות למפגני תמיכה בפלסטינים בלי לדעת את העובדות.
ייזכר לטוב אדם יקר, שעיקר פרסומו והונו באו לו מעיסוקים כלכליים. זהו מוזי ורטהיים ז"ל, נשיא החברה המרכזית למשקאות קלים בישראל, יצרנית קוקה קולה, איש תרבות וציוני מן המעלה הראשונה. חלומו היה להקים מטה בינלאומי למאבק באנטישמיות, ומוקדו בישראל. הוא חזה את החמרתה, את התפשטותה, ואמר שאסור לנו, כישראלים וכיהודים, לשבת מהצד. המטרה הייתה לרכז את כל המידע על תופעות קלות כחמורות, בכל מקום, בכל עת, ולדעת להגיב להן ברגעי האמת.
הוא ביקש לטפח קאדרים של מסבירנים, בעלי ידע בתחום ויכולות שכנוע, כאלה שישיבו בשפתם לתועמלנים האנטישמים בארצות השונות, ואף ייזמו כנסי הסברה כדי להטות את דעת הקהל לטובת ישראל. לא שהאנטישמיות המסורתית, כפי שמוצגת בסרט “הפייבלמנים" פסה מן העולם כאמור. נהפוך הוא. יחד עם שנאת ישראל והתעמולה הארסית כלפיה, גם אנטישמיות נקודתית נגד יהודים - בין שהם חובשי כיפות ובעלי לבוש מסורתי, ובין שהם זוהו ככאלה בסביבה שבה הם חיים - מרימה ראש. מוזי ורטהיים הלך לעולמו בטרם חלומו הגדול, והירתמותו לנושא המטריד הזה, יצאו אל הפועל.
היה זה ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר שדיבר על כך שלא ירחק היום ותגיע עלייה גדולה לישראל גם מצפון אמריקה. צחקו לו כשרמז כי צפויה עלייה גדולה גם מברית המועצות לשעבר. הוא ידע על מה הוא מדבר. זה היה הישגו הגדול בתקופת ממשלו. הוא העריך שתהיה עלייה גדולה מהמערב, ועלינו להיות ערוכים לכך. אכן, לנוכח התגברות האנטישמיות, יש לצפות לעלייה מבורכת של יהודים דוברי אנגלית לישראל.
הממשלה שתיכון חייבת לעודד הן את המאבק בהתנכלויות ליהודים באשר הם, והן את העלייה ארצה. זה צריך להיות עיקר תפקידו של משרד התפוצות. לשם כך יש להקצות לו תקציב ייעודי. זאת לפני שהאנטישמיות תחלחל למיינסטרים האמריקאי. מה שבטוח הוא שספילברג עצמו – ולא רק בגלל גילו – לא יעשה עלייה. אנחנו בישראל לפחות ניהנה מסרטו.