תופעת האלימות, שהפכה בשנים האחרונות למכת מדינה, לא פסחה לצערנו על מערכת החינוך ומערערת את תחושת הביטחון והיציבות של ילדינו בבתי הספר ובגנים ואם נודה על האמת, גם אנחנו כהורים חוששים. אותם מוסדות חינוך שהיו עד לא מזמן במקום השני הכי בטוח אחרי הבית הפכו במקרי קיצון כמו ברחובות אתמול לזירות פשע, וזה קורה לא רק בישראל, אלא גם בעולם.
ייאמר מיד: אין גורם אחד שניתן להטיל עליו את האשמה או האחריות להיקף הגדל של תופעת האלימות. היא יכולה להגיע מתלמידים, מהורים, מצוותי החינוך, מאורחים לא קרואים. הפגיעה המתמשכת בתחושת הביטחון של ההורים והילדים הולכת ונעלמת ומותירה אותנו משתאים ופעורי פה, מנסים להבין איך הגענו למצב זה ומה חייבים לעשות בכדי להחזיר את תחושת הביטחון שאבדה.
אם יש מי שמנסה להבין כיצד הגענו למצב קיצוני זה, די אם נראה את השיח האלים במרחב הציבורי, את חוסר הסבלנות ואת תרבות השיח והסובלנות שהידרדרה מאוד וזו תמונת מראה מדכאת מאוד לחברה הישראלית ב־2022. האלימות הפכה לחלק בלתי נפרד מחיינו. ברחובות, במעברי החציה, במקומות העבודה, בכל תחומי החיים ובחינוך גם - כולם ״מאבדים את זה״.
אלימות מילולית הפכה להיות לחם חוקנו והיא עוברת לידינו שקופה לחלוטין, בלי ריח וצבע, רומסת את כולנו לאט־לאט ובאכזריות והילדים באדישותם מרכינים את ראשם ונותנים לה לחלוף לידם, בתקווה שלא להיות חלק, לומדים להיות קטנים בצד וחסרי תגובה. אנו כהורים מלאים בכאב לא נשמע, כאב חונק והרבה מאוד תסכול מאוזלת היד שהביאה למצב זה.
זה הזמן לקחת את המושכות בידיים, לפעול לחולל שינוי בשיח, קודם כל ולפני הכל ולנקוט יד קשה כנגד מי שמרים יד, לקבל החלטות אמיצות ולהילחם במלוא מובן המילה באלימות ובסיבות שגורמות לה ולהתחיל מחדש ביצירת סביבה מוגנת ובטוחה, שבה ילדינו לא צריכים להיות מוכנים לקרב בכל רגע נתון, אלא להגיע לגן או לבית הספר ופשוט ללמוד.
הכותבת הינה חברת הנהלה וראש צוות מוגנות בהנהגת ההורים הארצית