לכאורה זאת הייתה אמורה להיות משימה פשוטה. אפילו בחלומות הוורודים ביותר נתניהו לא דמיין שתוצאת הבחירות תהיה מובהקת ותעניק לו קואליציה עם פוטנציאל של יציבות. רכוב על גלי האופוריה נתניהו הסתבך עם המו"מ ובמקום להשביע ממשלה באופן מהיר ולהחליף את ממשלת לפיד הוא נגרר למשא ומתן מייגע וארוך, ונדמה היה שכל יום, השותפות הקואליציוניות מעלות את רף הדרישות. השותפים ניצלו את שעת הכושר לדרוש כמה שיותר מהאיש הצמא לחזור לתפקיד המזוהה איתו ביותר, וזה לא עמד בפרץ.
חודשיים מיום הניצחון הגדול ועדיום השבעת הממשלה, נתניהו מיצה כמעט עד תום את ימי המנדט, כשבדרך הוא סופג יותר ויותר ביקורת ציבורית ומחאה שרק מתגברת עוד בטרם דרך בלשכת ראש הממשלה. היום יתייצב נתניהו מול מליאת הכנסת ויציג את ממשלתו השישית שתהיה הימנית והדתית ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. דבר שמעמיד בסימן שאלה את היכולת לייצג באמת את כל העם.
המבחן של הליכוד יהיה אם היא תהיה זו שתצליח להטוות את הדרך ולהצדיק את התואר שלה כתנועה לאומית ליברלית או שמא תמשיך להיגרר אחר הדרישות הקיצוניות של השותפות שינסו לאתגר אותה לאורך כל הקדנציה, כפי שהיה במשא ומתן. השאלה אם בחירת נתניהו להציב את אמיר אוחנה בתפקיד יו״ר הכנסת, להט״ב ראשון שיכהן כסמל שלטון, מסמנת את הדרך של הקואליציה הקרובה או שנעשתה רק בכדי להרגיע את הביקורת הציבורית.
הרבה רצונות ודרישות יש לממשלה החדשה שמבקשת להתמודד עם אתגרים לא פשוטים, ביניהם נושא שינוי מערכת המשפט וסוגיות ביטחון פנים. נתניהו יצטרך לאזן בין הדברים, בין הרצון לתקן לרצון להרוס. בין היכולת לשנות לבין האופציה לדרוס. במעט הראיונות שנתניהו נתן לתקשורת הזרה מאז הבחירות הוא בחר להדגיש שהוא ינווט ויהיה עם״שתי הידיים על ההגה״.
אומנם הקואליציה קיבלה את המנדט מהעם והם הרוב בפרלמנט, זה הזמן שלהם לשלוט וליישם את המדיניות הנבחרת, אך אסור שייפלו לתוך שיכרון הכוח. טוב שחברי האופוזיציה הנכנסת יזכרו את מקומם החדש מבלי לוותר על חובתם להציב מראה בפני השלטון וביקורת עניינית כשזו נדרשת. בסופו של דבר מי שנבחר להנהיג הוא נתניהו וחובת ההוכחה מוטלת כעת עליו, בזמן שהוא חוזר לכהונתו השישית בראשות הממשלה. לטוב ולרע, הוא יהיה חתום על כל הצלחה וכישלון.