אין ספק כי המאבק ביוקר המחיה ובאינפלציה בישראל הוא אחד מהמרכזיים והחשובים ביותר כעת בחיינו. בטח לא היחיד, אבל ללא ספק אחד החשובים ביותר. כל מי שעבר פעם בחייו תקופה של אינפלציה מטורפת, כפי שהיה במדינת ישראל ברמה של 440% בשנת 1985, יהיה מסוגל להעריך עד כמה חשוב להיאבק באינפלציה ועד כמה הכרחי לבלום אותה בטרם השד האינפלציוני יפרוץ מהבקבוק.
אך המעניין ביותר הוא שאנחנו מסרבים ללמוד; אנחנו לא מוכנים לבחון באמת מהם מקורותיה של האינפלציה, ולמה אין אנו יכולים לבלום את עלויות המחירים. הנטייה היא לומר שהאינפלציה מקורה באלה שמוכרים לנו את המוצרים: תעשיינים, יבואנים ורשתות שיווק, אך זה יכול להיות חלקי לחלוטין משום שבתחום המגזר העסקי אין מעמד מונופולי ואין מוצר שאין לו תחרות. יש חזקים יותר וחלשים יותר, אבל התחרות היא על כל מוצר ועל כל פריט של מזון. מה שאין אנו בוחנים מספיק הוא את המונופול האמיתי, רב הכוח, שהוא המדינה עצמה ושלוחותיה.
במהלך שנת 2022 עלו תעריפי החשמל ב־20%. זה פגע בהרבה משקי בית ועסקים קטנים וחלשים. מעבר לכך, לייקור החשמל השפעה רוחבית, שכן עליית מחיר המים נובעת בחלקה הגדול מעליית תעריפי החשמל. ומי אשם בהעלאת תעריפי החשמל? הבעלים של חברת החשמל, שהיא מדינת ישראל; שם קיים מונופול אמיתי ומוחלט. הסיבה לייקור תעריפי החשמל ידועה.
לא הוסבו ובקצב מתאים תחנות כוח פחמיות לתחנות כוח בגז טבעי. פיגור זה יצר מצב שבו השימוש בפחם לצורך ייצור חשמל המשיך בהיקף של 20% ומעלה. כשמחירי הפחם זינקו בעולם כולו, כמובן שעלות ייצור החשמל גדלה, בעוד שלישראל מאגרי גז טבעי שבניצולם הנכון ובהקמת תשתית נכונה מאפשרים להפסיק את השימוש בתחנות כוח פחמיות. את העלויות הנוספות של חברת החשמל הייתה צריכה המדינה לכסות מקרן העושר וגם מהתגמולים שהיא מקבלת מניצול מרבצי הגז בים התיכון.
בהמשך עולה גם מס הארנונה המושת על כל משקי הבית ועל כל המגזר העסקי על פי נוסחת עדכון אוטומטית, המייצרת מצב שהרשויות המקומיות אינן צריכות להתייעל. הן יכולות להוריד את רמת השירותים ולהגדיל את הכנסותיהן. לכך נוסיף את תפקוד נמלי הים הוותיקים; תחום שרבים מאיתנו טרם הבינו את חשיבותו למאבק ביוקר המחיה.
הם כן במעמד של כוח שוק מונופולי. בשנת 2021 היקף היבוא של מדינת ישראל הגיע ל־85 מיליארד דולר עבור מוצרי אנרגיה, חומרי גלם, מוצרי ביניים לתעשייה ומוצרי צריכה. כשנמלי ישראל עובדים בתת־תפוקה, היבוא כולו מתייקר. לפני זמן לא רב המתינו אוניות חודש בטרם יכלו לפרוק מטענים. בעוד שהקשיים האמיתיים שנוצרו היו בעיקר במה שמכונה מטען כללי ומטעני צובר, נותרו רציפי ים שוממים ובלתי מנוצלים.
רק תחת לחץ העומס בנמלי הים אפשרו שר האוצר ושרת התחבורה להשתמש ברציפים שוממים לתקופה של שנתיים בלבד, מה שלא מאפשר לנמלי הים החדשים להזמין מנופים יקרים שעלותם גבוהה וזמן אספקתם ממושך. כשנמלי ים עובדים בתת־תפוקה, כל ההוצאות הכרוכות ביבוא עולות אף הן.
האבסורד הגדול ביותר הוא העובדה שמערכת המסים בישראל בנויה כך שהיא מאיצה את ההתייקרות במשק. מערכת המסים מטילה מס על ההתייקרות. אם תעריפי ההובלה הימית מזנקים והעלויות בנמלים עולות, המס המוטל על היבוא עולה אף הוא. בחלק מהמוצרים מדובר במכסי מגן, ובכל מוצרי היבוא מדובר במס ערך מוסף של 17%. כך נוצר מצב שבגין כל צריכה של מוצרים או שירותים כאשר עולה ערכם, מוטל מס ערך מוסף גם על רכיב ההתייקרות. אבל אין איזון במערכת המס, הממתן את תוספת המס על ההתייקרות.
ואפשר גם להמשיך מעבר לכך, למשל לעודף הרגולציה הממארת בישראל המייקרת מאוד את הייצור. באוקטובר 2014 קיבלה ממשלת ישראל החלטה להפחית את נטל הרגולציה הכולל ב־25% בתוך חמש שנים. אבל אצלנו לא מבצעים החלטות ממשלה. הדחף של רשויות רגולטוריות לייצר עוד רגולציה, ושל שרים לזכות בנקודות במהלכים פופוליסטיים, חזק יותר.
ואפשר להמשיך בדוגמאות נוספות כיצד המדינה מייקרת, בתוקף מעמדה המונופוליסטי, את מחירי המוצרים והשירותים בישראל. אבל בכל זה עוסקים מעט. משום כך, אם לא נדע לשנות כיוון ולבחון ביושר את הסיבות האמיתיות לעליית המחירים, לא נוכל להיאבק באינפלציה הגואה. העלאות הריבית של בנק ישראל פועלות רק בצד הביקושים, אבל הן עצמן גורמות נזקים להרבה משקי בית ומייקרות את האשראי למגזר העסקי.