זה שנים שרים במדינת ישראל וחברי כנסת בוועדות הכנסת מצהירים על חשיבותם למשק של העסקים הקטנים והבינוניים. אפילו נטבעו מטבעות לשון כמו "עסקים קטנים הם העסקים הגדולים" ועוד כרזות וכותרות למיניהן. אבל בפועל, מה שמנהיגות ממשלות ישראל כולן, לפחות בעשור האחרון, הוא מדיניות של פעולות או מחדלים שיובילו להרס עשרות אלפי עסקים קטנים בישראל.

כולנו מודעים לגל ההתייקרויות המושת הן על ציבור הצרכנים והן על המגזר העסקי: העלאת תעריפי החשמל במהלך השנה החולפת, עלייה במחירי המים; התייקרות האשראי העסקי בכמה אחוזים, שמשתנה על פי הגוף הפיננסי ממנו נוטלים את ההלוואה; התייקרות מוצרי הייבוא עקב התחזקות הדולר; ההוצאות הנוספות הכרוכות בתובלה הימית; ומעבר לכל אלה גם העלייה בתשלומי מס ערך מוסף המוטלים תמיד גם על רכיב ההתייקרות. שלל התייקרויות אלה ואף אחרות פוגעות יותר דווקא בעסקים הקטנים והחלשים, אשר החוסן הפיננסי שלהם מותנה מאוד בתזרים המזומנים השוטף.

אבל כאילו כל זה לא מתרחש מול עינינו, החליטה מדינת ישראל בשיתוף עם נת"ע – נתיבי תחבורה עירוניים בע"מ - להפוך חלק גדול מהמגזר העסקי לשטח הפקר. אנו בתנופת בנייתה של תשתית תעבורתית מבוססת רשת רכבות קלות באחריותה הכוללת של נת"ע, שהיא החברה האחראית גם על התכנון וגם על ההקמה של קווי הרכבת הקלה באזור המטרופולין של תל אביב.

מדובר בשלושה קווי רכבת: הפס האדום, הפס הירוק והפס הסגול. שלושת פסי רכבת אלה, לאחר הפעלתם, כמובן יפחיתו מאוד את עומס התנועה בגוש דן. אבל יש עיכוב של שנים בביצוע, כפי שבדרך כלל מקובל בפרויקטים מסוג זה ובעיקר במדינת ישראל. בנוסף, רשויות מקומיות גם הן משפרות את תשתיות הכבישים באזור תחום שיפוטן הכולל אזורי מסחר קלאסיים. כתוצאה מכך, חנויות רחוב נחשפות אט־אט בפני פרויקטים ענקיים של הרחבה או שינוי נתיבי התעבורה בתוך העיר, המשנים כליל את חזית קו חנויות הרחוב. גישת ציבור הצרכנים אל מספר גדול של חנויות רחוב נחסמה כליל או נחסמה חלקית, והנזקים לעסקים גדולים.

אי אפשר לומר שמשרד האוצר מתעלם לחלוטין מבעיה זו. הנה הוא הקים קרן פיצוי יחד עם עיריית תל אביב. המימון מקורו חצי מהאוצר וחצי מהעירייה עצמה. אבל דרך הפיצוי לקויה וחלקית. עסקים מקבלים השבת הוצאות, אבל הם לא מקבלים פיצוי על ירידה במחזור או פיצוי על אובדן רווחים, ואם חסימת החנות בפני ציבור הצרכנים אינה חסימה מלאה אלא רק חסימה חלקית, העסק לא יזכה בפיצוי כלל אף שברור הוא שמספר הקונים מצטמצם והרווחים צונחים.

כשאנו מצרפים את העומס שנופל היום על העסקים החלשים כתוצאה מגל ההתייקרויות, יחד עם השיבושים החמורים ביכולת לנהל עסקים בשוטף, עקב פיתוח התשתית התעבורתית הפנים־עירונית, זהו כמעט מתכון בטוח להרס של עשרות אלפי עסקים קטנים וחלשים.

היה מצופה מממשלות ישראל, המצהירות על חשיבותם של עסקים קטנים, שיקדמו ויעבירו חוק המגדיר את זכותם של העסקים הנפגעים לפיצוי. קריטריון אחיד, לא רק לעסקים בתל אביב, אלא לכלל העסקים בכל המרחב המטרופוליני של גוש דן. לא יכול להיות שהפיצוי יינתן על פי שיקול דעת של פקידות האוצר ובשוני בין רשות מקומית לרשות מקומית. מנקודת ראותו של העסק אין הבדל בין מצב מלחמה ובין מצב של חסימת ציבור הלקוחות מכוח בניית תשתית תעבורתית. כאילו נפלה תרדמה על כל ממשלות ישראל, ואין הן מבינות שחובה לבנות חוק מקיף וכולל אשר ייתן פיצוי לעסקים על פי קריטריונים אחידים בכל מקרה שהגישה אל העסק נחסמת פיזית, במלואה או חלקית.

מול בעיות קשות אלה של המגזר העסקי המורכב מבעלי עסקים שהשקיעו הון של המשפחה ולוו כספים על מנת לבנות עסק המקדם את כלכלת המדינה, איך מתמודדות ממשלות ישראל? במקום לסייע ולשמור על העסקים הן נכנעות למהלכים פופוליסטיים חסרי יושר וצדק. הן מפלות לרעה את העסקים הקטנים בישראל מול הספקים הגדולים בחו"ל.

מציבות את העסקים הקטנים שלנו בנחיתות מובנית לעומת עסקים גדולים מחו"ל וקובעות שעל מכירות בייבוא אישי של ספקים גדולים מחו"ל לצרכנים בישראל לא יוטל מע"מ, בעוד שעל מכירות שנעשות על ידי עסקים קטנים בישראל, של אותו מוצר עצמו, יוטל מע"מ בשיעור 17%.

האם אפשר לחשוב על אפליה יותר גדולה של בעלי העסקים שלנו? אפליה היוצרת תחרות לא שווה בין העסק המקומי הקטן לבין הספק הגדול מחו"ל לרעת העסק הקטן בישראל? ולא שיש הצדקה לכך או שאין מודעות. אבל החשש שאולי יהיו כמה צרכנים בישראל שלא יאהבו את ביטול הפטור ממע"מ בייבוא אישי הוא שמונע גיבוש מדיניות אחראית והוגנת כלפי העסקים הקטנים בישראל, כאילו הם אלה האחראים ליוקר המחיה בארצנו. כך בפועל ממשלות המצהירות על חשיבות העסקים הקטנים פועלות מול עסקים אלה באטימות מוחלטת. אבל אין חשש. בעלי העסקים יתקשו לצאת להפגנות ברחובות. אין מי שינהל את העסק במקומם והדרכים חסומות.