כ"א בטבת, שחל שלשום, היה יום הולדתו של אליעזר בן־יהודה, שנקבע כיום השפה העברית. השפה העברית היא מותג זהותנו ושייכותנו לעמנו, ארצנו ומולדתנו, עוד מימי קדם, כפי שמתאר זאת רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי: "אבל אברהם אבינו עצמו היה בדור הָפַּלָּגָה ונשאר הוא וקרוביו בלשון עֵבֶר, אבי אביו, ולזה נקרא עִבְרִי... כי כל הלשונות אשר היו לפניהם חמש מאות שנה היו לשון עבר לבדה ונפלגה בבבל בימי פֶּלֶג".

העִבְרִית היא שפתה הרשמית של מדינת ישראל, מעמד שעוגן בשנת תשע"ח, 2018, בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. השפה העברית נדחקה לשולי מסע עמנו בגלויות השונות, אך זכתה לתחייה ולעדנה בדור הגאולה והשיבה לציון, בדמותו של אליעזר בן־יהודה (אב"י). לא הייתה קלה דרכו של מחייה השפה העברית בנתיב גאולת ישראל, ומתנגדים רבים עמדו בדרכו, אך הוא דבק והתמיד בהחזרת עמנו לשפת התנ"ך ובהנחלת חזונו: "עם אחד, שפה אחת".

אב"י האמין בדרכו והזהיר כבר בשנת 1888: "כל הימים אשר בני עמנו יושבי ארץ הקודש ידברו לשונות לעז... אין תקווה כי נהיה פה לעם אחד. אספסוף אנחנו, דור הפלגה. רק כשתהיה לכולנו לשון אחת, נהיה עם אחד, והלשון האחת היא העברית".

מעשה בראשית מעלה על נס את חשיבותן ומעמדן של המילים של השפה העברית מאז ימי בראשית ועד ימינו. אלוהים ברא תחילה את המילים והוכיח לנו מהי הדרך הנכונה והראויה להשתמש בהן. מילים יכולות לבנות אך גם להרוס, מילים יכולות להביא אושר ושמחה אך גם עצב ותוגה, מילים יכולות לרומם אך גם להשפיל, מילים יכולות להעצים אך גם לדכא, מילים יכולות להביא שלום, אחווה ורעות, אך גם מלחמה, סכסוכים, איבה ושנאה. השפה העברית תובעת מעמנו נקיות לשון, כפי שהתנ"ך ברגישותו מתאר את אירוע כניסתו של נח לתיבה: "מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה". לא נמצא שימוש במילים "הבהמה הטמאה", אלא "שאיננה טהורה".

מילים עשויות לבנות ולהאיר את עולמנו, אך גם להחשיכו, בחורבן ובהרס. כך הנביא ישעיהו בנבואתו בשפה העברית: "וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית, לְחַבֵּל... וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי". זה בא לידי ביטוי גם בדבריו של הנביא ירמיהו: "חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר, בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ". גם שלמה המלך מלמדנו בספר משלי: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ".

כפי שהשפה העברית על מילותיה שמרה עלינו במסע חיינו, משואה לתקומה, כך מוטלת עלינו החובה לשמור על שפתנו, על ניקיונה והדרה, בכל מעגלי חיינו. כך מלמדנו התלמוד: "בני יהודה שהקפידו על לשונם, נתקיימה תורתם בידם, בני גליל שלא הקפידו על לשונם - לא נתקיימה תורתם בידם". השפה העברית תובעת, בראש ובראשונה ממנהיגינו, הקפדה על כבודה ומעמדה. 

הכותב הוא חבר הנהלת החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן־גוריון