כמי שנוטה לראות הרבה מן האור, בעיקר בכל הנוגע במדינת ישראל ובחברה הישראלית, אינני יכולה להתעלם מהצל הכבד שמטילה תופעה איומה, שמאיימת לפגוע כמעט בכל היבט בחיי היומיום של כולנו – האלימות. אין יום שאזרחי ישראל אינם חווים או שומעים על תופעות של אלימות בכבישי ישראל, ולאחרונה על בריונות של ממש.
לא מדובר בעוד תופעה זניחה שמתרחשת לעתים רחוקות בפריפריה הרחוקה. היא החלה בעיקר בפריפריה הדרומית, אך ככל תופעה פסולה שאיננה מטופלת דיה, התרחבה ופרצה גבולות וזלגה לה, לאטה, גם ללב לבה של הנורמה הישראלית. כיום, רק מקרים קיצוניים מדווחים בתקשורת, וגם אז הם אינם פותחים מהדורות. שהרי האלימות בכבישי ישראל פשוט הפכה לחלק בלתי נפרד מחיינו.
כך גם בבתי הספר. זה התחיל בהיעדר כבוד מופגן כלפי סגל המורים והמחנכים, לצד השכר המשפיל והעצמת ההורה והתלמיד אל מול מעמד המורה. זה המשיך, על ציר הזמן, עם היעדר משמעת במרחב בית הספר בכלל ובכיתות בפרט, וזלג כצפוי לאלימות של ממש – מכות, סכינים ומכל הבא ליד.
נכון, עוד לא הגענו למצב המפוקפק בהחלט, שאירע לאחרונה בארה"ב, שם ירה ילד בן 6 במורתו, אך הדרך לשם אינה רחוקה. כשהתנהגות אלימה אינה מטופלת וגבולות של התנהגות הולמת ושיח מכבד אינם מוגדרים ונאכפים, האלימות ממהרת להתפשט. היא מאבדת בושה והופכת לתכופה יותר, חצופה יותר ובוטה יותר.
כך קרה גם לאורך השנים בכל הנוגע לאלימות ולפשיעה ברחוב הערבי. פעם זה היה רחוק, בפריפריה הצפונית והדרומית. אם העניין בכלל דווח, הוא הוסבר כמלחמה בין חמולות בכפרים הערביים ובעיקר טואטא אל מתחת לתודעה הציבורית. כשזעקתי, מעל כל במה במרחב הציבורי, לרבות מעל דוכן הכנסת, ערב אירועי מאי 2021, על כך שאלימות היא אלימות, וטבעה לזלוג לכל חלקה טובה בחברה, נתקלתי באטימות רועמת. אלא שכיום הפרוטקשן הפך מנת חלקם של כמעט כל העסקים הקטנים והבינוניים במדינה, לרבות בתל אביב יפו.
הנשק הבלתי חוקי הרב שנרכש, מוברח או נגנב, נמכר לכל המרבה במחיר ללא התייחסות מיוחדת לדת, עדה או צבע. חקלאים בכל רחבי הארץ סובלים באופן שוטף ומחפיר מגניבות, בריונות והשתלטות עוינת מצד עבריינים, ואמהות לא ממהרות לאפשר לבנותיהן לצאת לרחובות אחרי שעות החשיכה בלא מעט ערים במדינה.
דרושה תוכנית יסודית
מה שבולט וצורם והפך לניחוח קבוע שמלווה כמעט כל אינטראקציה במרחב הציבורי הוא חוסר הכבוד, הזלזול והאגרסיביות. זה לא שאין ישראלים שאינם כאלה. ועוד איך יש. זה לא שאלה שמכונים "מלח הארץ" נעלמו כלא היו. הם קיימים, אך שקטים יותר, מוצנעים בין היתר גם על ידי התקשורת, שנהנית להעניק במה דווקא לאלה שמייצרים שיח אלים ובריוני, סנסציוני וצהוב. זה הגוון שמאיים להשתלט על המרחב הציבורי הישראלי כולו ומעצב את התודעה של הדור הצעיר, המוזן בעיקר מהרשתות החברתיות והתקשורת.
בשיחות סלון ברחבי המדינה מתבטאים רבים על כך שהם כבר לא מוכנים להעיר למי שמתפרע במרחב הציבורי בכלל ובכבישים בפרט. אם חייל מותקף על ידי נערים בליל שבת עד כדי אובדן הכרה, בגין ניסיונו להפריד ביניהם במהלך קטטה... דיינו. אם אזרח במעבר חציה נדקר למוות לעיני רעייתו... דיינו. אם תלמיד בבית ספר מותקף בסכינים, במהלך יום לימודים, על ידי חבורת צעירים שאינה לומדת שם... דיינו!
השאלה שצריכה להישאל היא: האם אכן האלימות המרקיעה שחקים במדינה הגיעה לנקודה שבה כולנו – ימין ושמאל, דתיים וחילונים, ערבים ויהודים – נאמר פה אחד די ומספיק?
הסוגיה מצריכה דירקטיבה מדינית ברמה הבכירה ביותר, והחלטת ממשלה שתיאכף בכל משרד ממשלתי באשר הוא – לא רק במשרד לביטחון לאומי, שעל אודותיו כבר כתבתי ועוד אכתוב רבות. בראש ובראשונה, נדרשת תוכנית יסודית ומשמעותית במשרד החינוך, החל מהגיל הרך ועד כיתה י"ב (כולל), שתכלול את החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי ולא תסתפק בתוכנית חלקית לבחירה של המנהלים והמנהלות. עליה לכלול מסרים וחינוך לערבות הדדית, הכלת האחר, סבלנות וסובלנות – תכונות שהולכות ואובדות לנו כחברה על ציר הזמן. הנושא חייב להיות מרכיב יסוד בכל תקציב של משרד התרבות ולהדהד בכל נאום של נבחר ציבור.
זו בדיוק ההזדמנות בעבור משרד ההסברה, שהוקם מחדש ומובל כעת על ידי השרה גלית דיסטל־אטבריאן, להפוך למשמעותי ומשנה מציאות – ולקדם משימה לאומית מן המעלה הראשונה.
הכותבת היא חברת כנסת לשעבר