מזה כמה שבועות שואלים אותי, בתור הנציגה בחבורה שעדיין מתעניינת באקטואליה ובפוליטיקה כמו בטרילוגיית מתח, מה הסיפור עם דרישת שר התקשורת שלמה קרעי לסגור את תאגיד השידור הציבורי. עד לא מזמן הגבתי בביטול מוחלט, בידיעה שמהלך כזה אפשרי כמעט כמו להחליט שממחר יהיה רק סופרמרקט אחד בכל עיר, או סתם, באופן היפותטי, לקבוע שעל כולם, ללא יוצא מן הכלל, אסור לאכול חמץ בבתי חולים בפסח. לא יותר מקוריוז. כשצפיתי בתמונות מכנס החירום ושמעתי את הנאומים של אנשי עולם התרבות שאני כל כך אוהבת, משהו השתנה. בפעם הראשונה התחלתי לדאוג.
אז כן, הפוליטיקה הגיעה גם לכאן. הערוץ שקם על ברכי הערוץ הראשון, שלא האמנתי שייצא מהתדמית הארכאית שלו, סליחה על הרג הפרה הקדושה, הפך להיות לאחד הדברים הטובים והאיכותיים ביותר שלטלוויזיה הישראלית יש להציע. כמובן שיש עוד ערוצים, והרבה מאוד סוגים של גאווה ישראלית הלכה למעשה, אבל עוד לא היה פה גוף שמרכז בתוכו כל כך הרבה טוב. זה אולי נשמע שאני מפליגה בתיאוריי כי מדובר רק בערוץ טלוויזיה, אבל כאן 11 הוא משל. משל לחברה שיכולה להיות טובה יותר, חברה שאדע שיש לה תקנה למרות ואולי בזכות אלפי הלאומים החיים בתוכה, חברה שתכיל את השינויים ולא תסמן אותם כאות קין.
וגם הפעם, בדומה לכל עימות שנצבע בצבעים פוליטיים, נשלף הכרטיס האדום המגדיר את התכנים בערוץ כשמאלניים, או אפילו כפרוגרסיביים אם אנשים קמו על צדם הפחות טוב. אז זהו, שלא. מלבד 'קופה ראשית' שקצרה היריעה מלהכיל ושמדברת מגרוני ברוב שעות היממה, 'מדרסה' של כאן חינוכית, שהיא ללא ספק סיפור אהבה חדש ו'טהרן' שעשתה היסטוריה, כאן גרמה לי להכיר ישראלים שלא הייתי פוגשת, אפילו לא בטירונות שלי במחנה שמונים לפני יותר מדי שנים. פגשתי חיילים וחיילות ביחידה מעורבת, אסירות לשעבר בכלא נשים, ואפילו צפיתי לראשונה באנשים שנאלצים לחיות ללא רכושם, ביוצאים בשאלה, ובחוזרים בתשובה שעשו את כל הדרך מתל אביב ועד לבית הכנסת. אלו החיים שלנו באמת, ומי שמגדיר את המאבק הזה כנישה צריך להרגיש פספוס אדיר.
בואו נדבר רגע על דמוקרטיה. מי שאומר שהבחירות הוכרעו בניצחון הימין צודק, הייתה בעיה בדרך בה גוש השינוי קרא למצביעיו, וזה הוכיח את עצמו כבר בערב ה־1 בנובמבר במדגם הראשון. זה נכון ואף אחד לא חושב אחרת. ובכל זאת, קריאה לסגור, או להפריט, מילה בתחפושת, ערוץ כה אהוב שחטאו היחיד הוא היוולדותו כציבורי, לא הוסכמה על אף אחד שהצביע לממשלת הימין. באחריות. ומה עוד מכעיס? שמדברים על שוק חופשי ותחרות. שידור ציבורי לא קיים רק בישראל, ולא זוכה ליחס מועדף על חשבון הערוצים האחרים, כי גם פה, או בעצם כאן, יש חברות והפקות שצריכות להוכיח את עצמן. מה בכל זאת ההבדל מול ערוץ מסחרי? לא דברים שצריכים לעניין אותנו כשאנחנו פותחים את הטלוויזיה ומחפשים לראות את עצמנו, לא משנה איפה גדלנו ובמה בחרנו לעסוק.
הקריאות לסגור את התאגיד צריכות להדאיג את כולנו, ולו מסיבה אחת: לא מכסים משקפת סתם ככה, ולא נועלים ערוץ מאחורי סורג ובריח במדינה שקמה על בסיס יכולתה להיות הכל. לא מחליטים בבוקר בהיר אחד שעשרות אלפי עובדים, שחרב מונחת על צווארם כבר תקופה לא מבוטלת, צריכים לחפש עבודה אחרת כדי לכלכל את משפחתם. ובטח שלא מדברים על זה במונחים קרים של כסף, מיסים, רווח והפסד.
אם ערוץ כזה חיוני אכן ייסגר, וזה תרחיש אימים שקשה לי אפילו להעלות על דל שפתיי, זה לא הדבר האחרון שייעלם מסיבות פוליטיות. האם כך נרצה לחיות את חיינו במדינה שהיה כמעט בלתי אפשרי להקים, שלא לדבר על לדמיין אותה אי שם בגולה? לא נראה לי. מגש הכסף גדול מספיק בשביל כולנו, הוא תמיד היה. אסור לנער אותו עכשיו.