בפתח כל שנה מתפרסמות בעולם תחזיות והערכות מצב אסטרטגיות. לא שההתרחשויות והאירועים, אלה הצפויים ואלה שמפתיעים אותנו, מסתדרים תמיד על פי לוח השנה, אך זה הנוהג. בעולם פחות או יותר מסודר, כפי שהיה במשך רוב השנים אחרי מלחמת העולם השנייה, על אף החלוקה בין מערב למזרח, מלאכת החיזוי, הניתוח והסקת המסקנות הייתה פשוטה יחסית, אך בעולם המשוסע והבלתי צפוי של היום המשימות מאתגרות יותר.
אין כמעט מדינה מודרנית שאין בה מוסדות ממוסדות שונים, חלקם רשמיים, חלקם אקדמיים, אחרים פרטיים שעוסקים בנושא. בבריטניה ובצרפת יש מוסדות ששורשיהם עוד בתקופה שהיו אימפריות, ברוסיה קמו מוסדות כאלה אחרי התקופה הסובייטית, אך גן העדן של מכוני המחקר והחיזוי האסטרטגי הוא בארצות הברית, כשרובם מרוכזים בוושינגטון הבירה. חלקם מצהירים שהם עצמאיים לגמרי אף שמתעוררות לפעמים שאלות לגבי מקורות המימון שהם מקבלים "למען מחקר מסוים", חלקם קשור באוניברסיטאות, ולפעמים הם מוגדרים על פי התמחותם בנושאים או באזורים מסוימים, כגון המזרח התיכון או הרחוק, אירופה, אסיה וכו'.
יש מוסדות שאינם מסתירים את נטיותיהם הפוליטיות, ימין או שמאל, ויש מי שטוענים, כאמור, לאובייקטיביות ועצמאות מוחלטות. בנפרד מכל אלה וחשובה מהם היא "אסטרטגיית הביטחון הלאומי" שהממשל מפרסם מדי שנה. לשנה הנוכחית היא מתרכזת, כפי שניתן היה לצפות, בסין, ואחד הקווים המנחים שלה הוא שהעיסוק באיום הסיני על ביטחונה של אמריקה חשוב מהעיסוק באיומים של רוסיה, צפון קוריאה ואיראן.
לכך יש, כמובן, השלכות על הזירות האחרות, כולל זו שמעניינת ומדאיגה את ישראל ואת שכנותיה, כלומר איראן. מסתבר שמבחינה זאת, חרף הרושם שנוצר לפעמים, קיים רצף ברור בעמדות האסטרטגיות הבסיסיות בין ממשל אובמה, דרך ממשל טראמפ, ועד לממשל ביידן: המזרח הרחוק תחילה, כשאמריקה מוגדרת בעיני עצמה כ"מעצמה אינדו־פסיפית", כלומר הדגש אינו על אירופה או על המזרח התיכון, אלא על המזרח הרחוק. קביעה זו מדגישה, בין היתר, את חשיבותם של הסכמי אברהם לא רק עבור ישראל ושכנותיה, אלא גם מבחינת האינטרס האמריקאי (בניגוד מסוים לרושם שנוצר בתחילה), דהיינו הסרת חלק מהעול הביטחוני שהיה מונח עד אז על שכמה של אמריקה.
כך, למשל, אמר לאחרונה מארק אספר, שכיהן תקופה מסוימת כשר ההגנה של הנשיא טראמפ, שאמריקה צריכה לחתור למזרח תיכון יותר משולב ומגובש כדי "להפחית את ההישענות של בעלות הברית והשותפות שלה על ארצות הברית". במילים אחרות: הנמכת רמת הנוכחות האמריקאית. הוא גם הוסיף שלעולם אין להוריד מהשולחן את האופציה של פעולה צבאית, ובכך הוא מזדהה עם עמדות הנרי קיסינג'ר וישראל. המתכננים האמריקאים אומנם לא צפו מראש את מלחמת רוסיה־אוקראינה ואת השלכותיה על תחום האנרגיה והכלכלה בכלל, אך המגמה הבסיסית, כלומר "סין בראש מעיינינו", נותרה בעינה. מגמה זו צריכה להשפיע גם על התכנון האסטרטגי של ישראל, ובפרט בהקשר האיראני.
ואכן גם בישראל יש גורמים ומוסדות לא מעטים שעוסקים בתכנון אסטרטגי, תחזיות והערכות מצב לגבי נושאים ותחומים שונים, בנוסף לתורת הביטחון הבסיסית שעוצבה עוד בידי בן־גוריון. כמו בארצות הברית, חלקם קשורים באוניברסיטאות ואחרים עצמאיים. גם אצלנו יש סוגיות בתחום המימון והתקצוב, וגם אצלנו מושפע המוצר המוגמר לעתים מהעדפות ונטיות פוליטיות, גלויות או סמויות, כמו למשל בסוגיה הפלסטינית ועתיד השטחים. כולם נהנים מבחינה מקצועית ומחקרית מהידע והניסיון המעולים של אנשים ששירתו בעבר במסגרות הביטחוניות והמודיעיניות של המדינה.
ברם, חוסר התיאום מזה, והיעדר האבחון ההשוואתי בין זרועות המודיעין השונות מזה, וכן בין איסוף הידיעות למחקרן, תרמו בעבר למחדל המודיעיני במלחמת יום כיפורים, אך מאידך, גם קידמו בדיעבד החלטות לשינוי המצב. היום ממשלת ישראל יכולה להיערך טוב יותר לגיבוש והכרעה בידי ראש הממשלה והקבינט על בסיס סקירת אמ"ן השנתית, וההערכות המקיפות של המועצה לביטחון לאומי, בנוסף לאלה של מחלקות המחקר במשרד החוץ ובמשרד המודיעין וגורמים אחרים.
אשר להערכות והתחזיות, ברור שאין מתכונת קבועה. אדרבה, גישה זהה של הגורמים השונים או מסקנות שנקבעות מראש הן מרשם לכישלון, אך למרות זאת, וחרף הבדלי הגישה בין הגורמים השונים, אפשר לאתר כמה מכנים משותפים בהערכות שפורסמו, לדוגמה, בראשית שנה זאת בישראל: איראן ומגמותיה הגרעיניות והאחרות מהוות איום קיומי על ישראל; קיים הכרח להמשיך את הקשרים האסטרטגיים עם ארצות הברית ולהעמיק את שיתוף הפעולה בנושא האיראני, והכרח להמשיך את היחסים הכלכליים והפרגמטיים עם סין ורוסיה, תוך התחשבות נאותה באינטרסים האמריקאיים; והמשך וחיזוק המגמות שקודמו בהסכמי אברהם וכלפי העולם הערבי בכלל, רצוי במגמה הוליסטית כלפי סעודיה. המקום שבו הגישות, ההערכות וההמלצות מתפצלות הוא, כצפוי, התחום הפלסטיני — הן על פי שיקולים ביטחוניים ורציונליים שונים והן לפי אידיאולוגיות פוליטיות.