בתוך הדיון הפוליטי־חברתי הסוער על רפורמות הממשלה הנכנסת, הרשתות החברתיות מלאות בארס נגד הרפורמות או נגד המתנגדים לרפורמות. הכותרות בכלי התקשורת מבהילות, והמחלוקת כבר מזמן יצאה מנחלתם של פוליטיקאים והפכה לנחלת הציבור כולו.

אלא שלכולנו יש אחריות לצמצום גובה הלהבות. אומנם בימים כתיקונם קל לנו כציבור לשחק במשיכת החבל המסורתית בין היהודי לדמוקרטי. למרות שלא חייבת להיות סתירה בין שני הצדדים, התרגלנו למשיכת החבל הזו, חרף האפשרות שאם רק נרצה באמת, נצליח למצוא את שביל הזהב. חברה איתנה ומאוחדת באתוס משותף חייבת לעמול על כך. האחריות נמצאת אצל המושכים בשני צדי החבל.

אלא שהטור הזה נכתב בשעת צער, לאחר הפיגועים הקשים שהתרחשו בסוף השבוע בירושלים. במצב הנוכחי כל הקבוצות בציבור יכולות וצריכות להתאחד למען יצירת אופקי דיון חדשים. כשיש משבר אמון, כל מעשה מתפרש על ידי הצד השני כדווקני, אך לא זה המצב בהכרח. בעוד רבים בציבור כואבים את השינויים המסתמנים, מצביעי הקואליציה כואבים את אי־קבלת הכרעתם בקלפי. דווקא ברגעים כאלו חשוב לזכור כי ישראל בנויה מקבוצות מגוונות, ומבין שבטי ישראל נבחר לשלטון כל פעם שבט אחר. זוהי דמוקרטיה. יחד עם זאת, חובה לזכור כי למי שקיבל את מושכות השלטון לעת הזו דרושה נדיבות של מנצחים, מחויבות ממלכתית שלמה.

עם הסמכות באה האחריות. טבעי שכל נבחר ירצה להוביל רפורמות ולקדם רעיונות שבבסיס אמונתו, ועדיין אפשר גם להקשיב לצד השני, לדאגותיו ולכאביו. ניתן לקיים שיח משותף, ורק אז להכריע. חיבה ומחויבות בין אחים מייצרת שותפות, גם אם אנחנו לא בהכרח מסכימים. מדינת ישראל היא הבית של כלל העם בישראל, קבוצותיו ושבטיו, ואסור שאף צד ירגיש גולה בארצו. כשכל צד ייקח אחריות על הסגנון והמהות שהוא מביא לשיחה - רק משם נוכל להתקדם.

אני פועלת בשדות החינוך ופוגשת מדי יום אנשי חינוך העמלים מתוך לקיחת אחריות, בונים עוד קומה בעתיד של ילדי ישראל. גברים ונשים מכל קצוות הקשת הפוליטית מחנכים את תלמידי ישראל בענווה ובצניעות.

בשבת האחרונה נוכחנו שוב כי האויב לא מתעניין בשאלה למי הצבענו בבחירות, ואילו רפורמות טובות או רעות הממשלה רוצה לבצע במערכת המשפט ובתקשורת. לכן אני יוצאת בקריאה לברית של אחראים - בואו נצופף שורות. בואו נמצא שותפויות ונבנה שותפויות. בואו נשלב זרועות ונתחזק מהקולקטיב האחראי. נתחיל ברשתות, ניקח אחריות על המילים שמונחות שם. נמשיך בשיחות הסלון ובפינות הקפה בעבודה – נפיץ עמדות אחראיות, נצמצם את גובה הלהבות ונעשה זאת יחד. אולי בסוף זה ישפיע גם על שיח התקשורת והפוליטיקאים.

הכותבת היא מנכ"לית עמותת "יסודות" במכללת הרצוג