האדם, כמו העץ, יונק את תשתית דמותו המוסרית והערכית משורשיו. אנו יום־יום עומדים בניסיון לביצור ערכי השוויון והצדק בפני החוק והמשפט, כפי שהתנ"ך מלמדנו בספר שמות במשבר המים המרים במסע בני ישראל במדבר: "וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל ד' וַיּוֹרֵהוּ ד' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ". כך גם הכרנו את הסיפור התלמודי על אודות אותו אדם עייף, יגע, רעב וצמא שהלך במדבר, בברכתו את האילן: "אִילָן אִילָן בַּמֶּה אֲבָרֶכְךָ? אִם אוֹמַר לְךָ שֶׁיְהוּ פֵּירוֹתֶיךָ מְתוּקִין, הֲרֵי פֵּירוֹתֶיךָ מְתוּקִין. שֶׁיְהֵא צִלְּךָ נָאֶה, הֲרֵי צִלְּךָ נָאֶה, שֶׁתְהֵא אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתֶיךָ, הֲרֵי אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתֶיךָ. אֶלָא יְהִי רָצוֹן שֶׁכָּל נְטִיעוֹת שֶׁנוֹטְעִין מִמְךָ יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ".
אנו שואפים להידמות לדמויות מופת והנהגה, כאותן נטיעות ביחס לאילן, ברום גובהו, בדמותו האצילית, המשמש דוגמה ומופת לנטיעותיו. הוא האילן היודע להכיל את כולם ללא הבדל, למרות השונות ביניהם, ולהעניק תשומת לב שווה לכל אחת ואחד, שכן כולם שווים בפני עליונות עץ החוק והמשפט.
ערכי האדם - עץ השדה, מודגשים בחזון הרצל ב"אלטנוילנד": "כל מה שנטעתם... יהיה חסר ערך ויקמול, אם חופש המחשבה והביטוי, הנדיבות ואהבת הבריות, לא יפרחו אצלכם".
בשירת העשבים של רבי נחמן מברסלב נכתב: "וְכִי דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם... וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן. כִּי כָּל עֵשֶׂב וָעֵשֶׂב יֵש לוֹ שִׁירה שֶׁאוֹמֵר, שֶׁזֶה בְּחִינַת פֶּרֶק שִׁירָה, וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל הָרוֹעֶה".שירת העשבים מקדשת את ערכי האחדות והערבות ההדדית של העשבים בפני ההרמוניה של המשפט המוזיקלי, המדגישה את היחד בצד הייחוד ותובעת מכל עשב להקשיב בכבוד לעשב האחר.
בשירו של יהושע רבינוב, לכולם יש מקום. כל אחד מפרגן לשני: "יָרְדָה הַשַּׁבָּת אֶל בִּקְעַת גִּנּוֹסָר, וְנִיחוֹחַ עַתִּיק בְּשׁוּלֶיהָ... נָשְׁקָה הַשַּׁבָּת לְרֹאשׁוֹ שֶׁל הַבְּרוֹשׁ, לָאֵזוֹב שֶׁבַּסֶּלַע נָשָׁקָה. וַיְּהִי הַדַּרְדַּר לְשַׁרְבִיט שֶׁל מַלְכוּת עַל רָמוֹת דְּמָמָה מְרוֹנֶנֶת". כולם שווים בפני קדושתה, טוהרה ותמימותה של השבת – הברוש הגבוה, כמו הדרדר והאזוב שבסלע.
שירת העצים בט"ו בשבט כדואט של האדם והעץ, שיש בו ביטוי בשירו של נתן זך: "כי האדם עץ השדה. כמו האדם גם העץ צומח. כמו העץ האדם נגדע... אהבתי וגם שנאתי, טעמתי מזה ומזה, קברו אותי בחלקה של עפר ומר לי, מר לי בפה כמו עץ השדה. כי האדם עץ השדה. כמו העץ הוא צמא למים, כמו האדם הוא נשאר צמא ואני לא יודע איפה הייתי ואיפה אהיה כמו עץ השדה". השיר מתכתב עם אירוע המים המרים בתנ"ך, שהוזכר קודם. ביכולתו של העץ וגם של האדם, להפוך מציאות מרה למתוקה, להפוך את הלימון ללימונדה, להפוך את הקושי להזדמנות, להפוך את הייאוש לתקווה. מדוע? "כי האדם הוא עץ השדה".
עלינו לשלב ידיים ולדעת שהדרך הארוכה היא הקצרה, כמו בשיר של נעמי שמר: "אתה רואה אדם בצל התאנה?/ איני רואה אדם בצל התאנה!/ אולי בצל הגפן שם מנוחתו?/ איני רואה דבר, איני רואה אותו/ אתה רואה עצי זיתים ושדה חיטה ואיך שביניהם פורחת השיטה?/ אולי אני בגלל השמש מסנוור - איני רואה דבר, איני רואה דבר. סימן שעוד לא הגענו... וצריך להמשיך ללכת וצריך להמשיך לצעוד והדרך עוד מושכת ארוכה".
הכותב הוא חבר הנהלת החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן־גוריון