זו שעת משבר חברתית בישראל. מערכת הבחירות האחרונה סיימה תקופה של חמש מערכות בחירות במסגרתם השיח הציבורי מתאפיין בגישות קיצוניות לתחומי חיים והסדרתם, אלימות מילולית, חוסר סובלנות לאחר, והתחפרות בדלת אמות השסעים בין יהודי לערבי, בין מזרחי לאשכנזי, בין חילוני לדתי ועוד . סוגיית הרפורמה המשפטית וההפגנות נגדה הן רק ביטוי אחד לחוסר המוכנות להדברות בסוגיות שבמחלוקת. הפגיעה היא בחוסנה החברתי של ישראל ולכך השלכות עומק בניהול מדיניות הפנים והחוץ של ישראל.
בנאומו הנשיא הרצוג התווה מספר עקרונות למתווה של שיח ופשרה בהקשר רפורמת לוין. הצעתו עוקבת אחר ההשקה של מיזם "מחליפים מילה" הכולל מרכז חינוכי רעיוני שיאפשר מפגש בין קהילות ודיונים בנושאים שבמחלוקת. מיזם זה הינו משלים לנאום השבטים של הנשיא ריבלין. כאשר הרצוג מבקש לחבר את הקרעים בחברה הישראלית המשוסעת על קהילותיה היהודיות והמיעוטים הערבים שבה ובכך תרומתו.
במאמר זה ברצוני לטעון כי הצלחת הדיונים בפשרת הנשיא במידה ויתקיימו מחייבים בהבנה שמדובר כאן במאבק בין יהודית ודמוקרטית. כרגע השיח הוא קיצוני שמבטל את היכולת לקיים זהות יהודית ודמוקרטית.
באופן כללי, ניתן לומר שבמדינות העולם הליברליזם בדגש על אונטולוגיה אינדיבידואליסטית מאותגר כיום על ידי האונטולוגיה הקומוניטארית. האתגר הזה לא פוסח על החברה הישראלית ועל בית המשפט העליון.
אתניות במובנה האישי, הפרטני, הקהילתי והלאומי נוכחת בעיצוב אישיותנו והתנהגויותינו, וממילא בדומה לכך, וברמה כללית יותר, גם בעיצוב מדיניות ציבורית וביישומה או אי-יישומה. זו הסיבה מדוע דוקטרינת הגיוון תפסה בחברות השוק הפרטי ומיושמת כיום במדינות העולם. צוותי ניהול מגוונים אתנית מובילים בפלחי הוק שלהם. כך גם מאמרים שנכתבו על ידי קבוצת חוקרים מגוונת זוכים לבולטות גבוהה ולהשפעה רבה בשונה מאלה הנכתבים על ידי אנשים מאותה קבוצה אתנית.
ישראל מתמודדת מזה שנים עם שאלת הגדרתה כמדינה יהודית ודמוקרטית. מצד אחד יש הטוענים כי מדינה יהודית מנוגדת לערכים דמוקרטיים, יוצרת בהכרח אפליה נגד האזרחים הערביים, ונוגדת נורמות של זכויות אדם. מצד שני, יש החוששים כי אימוץ ערכי שוויון אוניברסליים יפגעו באופיה היהודי של המדינה.
חיבור ישראלי נכון ראוי כי יאפשר לשני היסודות לדור יחד. אמר על כך שופט העליון משה זילברג בפרשת שליט – מיהו יהודי – בשנת 1970: "ללא עבר ומסורת אנו בבחינת דמוקרטיה קטנה, דלה , אפורה ואילמת שאין לה מה להשמיע משל עצמה. תרבותנו החדשה בארץ תהיה אף במקרה הקיצוני, רק מהדורה חדשה של תרבות העבר. ותרבות העבר היא בראש ובראשונה זהותנו הלאומית הנקבעת כפי שהיא נקבעת זה 2400 שנה". מרכז המפה הפוליטית בישראל מתאפיין באידיאולוגיה מסורתית, זו אינה חילונית מחד ולא אורתודוכסית דתית מאידך. קבוצה זו כוללת קהילות יהודיות חילוניות, מסורתיות מזרחית לרבות אורתודוכסיה פלורליסטית. קבוצה זו של אנשים מהווה כ-40% אחוז מהאוכלוסייה בישראל. אוכלוסייה זו יכולה להוות גשר לאחדות בעם. אך קולה לא נשמע. הגיעה עת חשיבה על זהותה של המדינה ויפה שעה אחת קודם.
פרופסור עו"ד אסף מידני הוא מומחה למשפט חוקתי ומדיניות ציבורית, המכללה האקדמית ת"א יפו