הרפורמה בתחום המשפט, אשר אני הייתי רואה אותה כנחוצה מאוד היום, היא רפורמה שנועדה לכבד חיי אדם, להגן על חיי אדם ולהיאבק בפשיעה בישראל; והיא מאוד נחוצה לנו על שום שחלק מהשופטים מדי פעם מקבלים החלטות אשר משמעותן הפוכה לחלוטין. בניגוד לחוקי היסוד שלנו, המחייבים להכיר בערך האדם ובקדושת חייו, קיימים במערכת המשפט שופטים המקבלים החלטות מדהימות המבטאות זלזול בערך האדם ובקדושת חייו. ולא רק זאת, הם גם לאמיתו של דבר מסכנים את חיי הציבור כולו. במקום שאנו נבנה הרתעה מפני בריוני כביש או פושעים המוכנים לפגוע בחיי אדם או לפשוע בנו, יש שופטים שמתייחסים אליהם כאל ילדים ששגו בקטנות.

רק לאחרונה פורסם כי בפרשת דריסתה למוות של יעל לוי ז"ל על ידי נהג אוטובוס ביוני 2020, שופט בית משפט השלום בנצרת לא הטיל עליו אפילו יום אחד של מאסר בפועל, אלא רק תשעה חודשי עבודות שירות. קשה להתאושש מהתדהמה ולהאמין שדבר כזה אפשרי היום במערכת המשפט בישראל. קודם כל הפרקליטות דורשת מאסר בפועל של שנה אחת בלבד, ולאחר מכן ישנו שופט שמעז, בהכרה מלאה, שלא לגזור אפילו יום אחד של מאסר. אנו חייבים להבין לעומק את המשמעות של החלטה כזו באשר לביטחון הציבור.

מדובר באישה בוגרת שעברה את הכביש באור ירוק. אין פה חלילה שאלה של מקריות או אי־זהירות רגעית ועלינו להיאבק בנהיגה רשלנית הקוטלת חיי אדם. כאן המקרה חמור מאוד. הדגשתי ברשימות קודמות שכל נהג המתקרב למעבר חצייה חייב להאט את רכבו קודם שהוא מגיע למעבר החצייה, לבחון מה קורה בתוך מעבר החצייה ומה קורה בסביבותיו, ואם הוא רואה שהולך רגל מצוי בתוך מעבר החצייה או רוצה להיכנס לתוכו, עליו לעצור. זו חובה אבסולוטית. פגיעה בהולך רגל העובר באור ירוק בתוך מעבר חצייה אינה ניתנת לסליחה. מה שצריך היה השופט לעשות הוא להטיל עונש מאסר של חמש שנים בפועל על מנת שתיווצר הרתעת אמת. על מנת שיועבר מסר לגבי המשמעות של דריסה למוות של הולך רגל העובר באור ירוק.

אנו חייבים בכבוד השופטים, אולם לי אין שום כבוד לשופט שאינו מכבד חיי אדם. השלב הראשון של הרפורמה, שאני מציע, הוא לשחרר מתפקידם, עם כל הכבוד, שופטים המסוגלים לקבל החלטות המערערות את ההגנה שאנו צריכים לבנות על חיי הציבור. השלב השני של הרפורמה הוא ביטול הסמכות של בית משפט לבטל את ההרשעה לאחר שהוא מגיע למסקנה שהנאשם אכן ביצע את העבירה שבה הוא מואשם. היו כבר מקרים בעבר אשר הוכיחו שסמכות זו היא מסוכנת לאין שיעור.

זוג נשוי, עובדי מכס, שולף מתוך מאגרי המכס מידע של חברה עסקית אחת ומעביר מידע זה אל חברה מתחרה. זוהי מעילה חמורה באמון שאנו נותנים בעובדי מדינה. שופט שלום קובע שהם אכן ביצעו את דבר העבירה, אבל הוא מבטל את ההרשעה על מנת לא לפגוע בקריירה שלהם בשירות הציבור. שופט אחר, מבית המשפט המחוזי בירושלים, לאחר שנוכח שרב צעיר פוגע במכוון באישה, גורר אותה על רכבו, מטיל אותה על הכביש ונוטש אותה - מחליט לבטל את ההרשעה כדי לסלול את דרכו של אותו רב צעיר לכהן כדיין. ועל שום מה? על שום שאותו רב צעיר הביע סליחה בבית המשפט לאחר שנתפס והועמד לדין.

אין שום מקום לבטל הרשעה של מי שביצע עבירה. יש אולי מקום בנסיבות מיוחדות מאוד להקל בעונש. על כן הייתי מבטל את הסעיף בחוק העונשין המעניק סמכות לבית המשפט לבטל את ההרשעה של אלה שביצעו דבר עבירה. הפשיעה בישראל משתוללת. האלימות גואה בכל שכבות האוכלוסייה. בני נוער דוקרים בני נוער אחרים. ויכוח בכביש מוליד נעיצת סכין בלב אדם. אין לנו יותר את המותרות להקל עם פושעים ועבריינים.

אבל שופטי ישראל נוטים להקל מאוד בעבירות של אלימות כלפי גוף האדם. אנו מאבדים את יכולת ההרתעה שלנו מול פשעים של אלימות פיזית. פשעים שהם בקטגוריית הפשיעה החמורה ביותר. לא נוכל לבנות הרתעה אם לאחר שאדם תוקף פיזית את חברו או קבוצה של נערים תוקפת חייל, הם יוזמנו למשטרה, ייחקרו, יישלחו הביתה ורק לאחר שנים ייגזר עליהם עונש מקל על ידי בית המשפט.

המאבק באלימות הוא כיום אחד הנושאים המרכזיים בעיצוב דמותה החברתית של ישראל, בקביעת איכות החיים כאן ובביסוס הביטחון האישי. על מדינת ישראל לאסור מלחמה ללא כל פשרות כנגד גל האלימות המאיים על כולנו. על כן השלב השלישי של הרפורמה שאני מציע הוא קביעה מחדש של עונשי מינימום, ללא סמכות של ביטול או הקלה, בשורת עבירות בתחום האלימות הפיזית. רק כך יהיה ברור כי המדינה אכן אוסרת מלחמה על הפשיעה האלימה.

מן הנכון גם לשחרר מתפקידם שופטים שאינם מסוגלים לקבל החלטות ולהוציא פסקי דין תוך זמן סביר לאחר שהסתיים ההליך המשפטי תוך גרימת עינוי דין לציבור. כמובן שזה צריך להיעשות בדרך מאוד זהירה ולא שרירותית. אבל באיזון הנכון שבין העמדת שופטים כנעלים מכל ביקורת בכל הקשור בביצוע תפקידם וכמי שיש להם זכות קניינית על משרתם לבין אינטרס ציבורי חיוני, עדיף שהאינטרס הציבורי הוא שיקבל עדיפות.