"הבטחת אמריקה לספק לאוקראינה טנקי 'אברמס' הייתה תשובה דחופה לבעיה רצינית — והבעיה היא שאוקראינה מפסידה במלחמה", כתב כריסטופר קולדוול בטורו ב"ניו יורק טיימס".
קולדוול, עיתונאי בכיר בעל מוניטין בשדה העיתונות האמריקאית, הבריטית והצרפתית, מנמק את קביעתו בכך שחרף נחישותם של החיילים והאזרחים האוקראינים להמשיך להילחם, המלחמה הפכה למלחמת התשה דוגמת מלחמת העולם הראשונה, שהניצחון בה יושג על ידי הצד שיש לו יתרון מבחינת גודל האוכלוסייה והשטח וכן במישור הכלכלי והטכנולוגי.
במלחמה הנוכחית זאת רוסיה, אף שגם לה בעיות בכוח אדם ובאמל"ח. לכן, טוען קולדוול, לשני הצדדים יש בעצם אינטרס מובהק להגיע למשא ומתן, אולם ל"ממשל ביידן יש תוכניות אחרות, ומבחינתו כבר אין מדובר רק בסיוע צבאי ואחר, אלא בעימות ישיר עם רוסיה בעל השלכות שקשה לחזותן מראש".
ברור שהסאבטקסט, כולל הדחפים השונים של הצדדים, מגוון יותר; בעוד שלדידי אוקראינה זו מלחמת מגן, ובעיני הרוסים זה קרב הישרדות מול תוקפנות מערבית בראשות ארצות הברית, בשביל אמריקה עצמה ובעלות בריתה האירופיות, מי יותר ומי פחות, זה חלק ממערכה גיאופוליטית ומוסרית על הסדר העולמי.
רבים לא יסכימו, כמובן, עם הניתוח, וההערכות של קולדוול מוטות לפי נטיותיו הפוליטיות הימניות, אך למרות שהתמיכה באוקראינה נהנית עד כה ממידת הסכמה בלתי שגרתית בפוליטיקה האמריקאית העכשווית, גם מתרבות השאלות, אי פה, אי שם, לגבי היקף התמיכה האמריקאית הרצוי באוקראינה.
סקר שנערך לאחרונה מראה שפחות ממחצית הנשאלים תומכים בהעברת אמצעי לחימה אמריקאיים לאוקראינים, אך גם גורמים שקולים יותר, לרבות בממשל, מהססים להתקדם שלב נוסף שעלול להביא את ארצות הברית למעורבות כוללת במלחמה. שר החוץ בלינקן, למשל, הסתייג לאחרונה מהאפשרות שאוקראינה תנסה לכבוש את חצי האי קרים על אוכלוסייתו הפרו־רוסית, כוונה שתהווה חציית קו אדום מבחינת רוסיה.
חלק מההיסוסים האלה נובעים גם משיקולים צבאיים פרגמטיים כגון ההשפעה השלילית על מלאי הנשק החיוני של אמריקה עצמה. הגנרל מארק מילי, ראש המטות המאוחדים של ארצות הברית, אמר לאחרונה שארצות הברית "נאלצת לעשות הערכה מחדש לנוכח השינויים בשדה הקרב", ויש להניח שלא התכוון רק לאוקראינה.
עד לפני כמה שנים רוב האמריקאים עוד היו סבורים שאין לארצם אינטרס חיוני באוקראינה, והנשיא אובמה אף הכריז ב־2016 ש"איש לא יעלה בדעתו שארצות הברית תפתח במלחמה נגד רוסיה בגלל חצי האי קרים או האזורים במזרח אוקראינה" (שנכבשו בידי רוסיה). הוא כנראה ביטא בכך קונצנזוס כללי אף שזה השתנה עם הפלישה הרוסית, אך ייתכן שהמטוטלת מתחילה עכשיו לחזור לצד השני.
גם הנרי קיסינג'ר, לדוגמה, הדגיש לפני שבועות אחדים שעל מנת להגיע למשא ומתן לסיום המלחמה, יש להשאיר את הכוחות הרוסיים במקומם ולחתור לפשרה בין הצדדים.
בצד הנ"ל גם קיימת אסכולת היסטוריונים ופרשנים שטוענים שמלחמת אוקראינה לא הייתה פורצת אילולא אמריקה והמערב הפרו את ההבטחה שמזכיר המדינה בייקר בממשל בוש (האב) נתן בזמנו לנשיא גורבצ'וב שלא להרחיב את נאט"ו עד לגבולותיה של רוסיה ולכלול בארגון את אוקראינה. כמה מהשותפים לאסכולה הזאת אף לוקחים את הטענה על אשמת המערב ואמריקה, כביכול, לקיצוניות חריגה.
למשל, פרופ' ג'ון מירשהיימר, המוכר לנו גם מעמדותיו האנטי־ישראליות, שהינו בין הטוענים שמלחמת אוקראינה היא בכלל פרובוקציה אמריקאית, ולמוסקבה נוח, כמובן, להתבסס גם על התירוץ הזה. מכל מקום, כפי שמדווח "פייננשיאל טיימס" הבריטי, גם בחוגים אחרים נשאלות שאלות לגבי המלחמה, כולל השאלה למי מהצדדים יש יותר סיבות להגיע להפסקת אש ובאילו תנאים.
יש מי שמסבירים בהקשר זה שלמרות שהצבא הרוסי לא עמד על הגובה, בלשון המעטה, הכלכלה הרוסית דווקא כן הצטיינה — בניגוד לכלכלת אוקראינה שלא תוכל להחזיק מעמד ללא סיוע מערבי מסיבי.
ישראל, ולא רק בתקופת הממשלה החדשה, מתייחסת למלחמה באוקראינה בכפוף לאינטרסים האזוריים והגלובליים שלה. גם העובדה שניסיון העם היהודי עם אוקראינה ועמה הוא מהעגומים ביותר בהיסטוריה שלו - משחקת תפקיד מסוים. לעומת זאת, הנוכחות הרוסית בסוריה ושיתוף הפעולה המעשי עמה הם גורמים שישראל אכן חייבת לכלול בהחלטותיה, כפי שנוהגת גם רוסיה עצמה.
אף שלא תודה בכך, הפעילות הישראלית נגד יעדים איראניים בסוריה משרתת גם מטרות של רוסיה במגמה להחליש את הכוחות והאינטרסים האיראניים האחרים במדינה. זו גם אחת הסיבות שישראל, בצדק, נמנעת מלספק לאוקראינה מערכות הגנה אווירית, אף שתצטרך לשקול עמדתה מחדש אם יאומתו הידיעות על שיתוף פעולה טילי ואחר בין טהרן למוסקבה.
מבחינת ישראל, מלחמת אוקראינה, יותר משהיא מאבק גלובלי - היא מלחמה אזורית, ובאזור בלתי חיוני מבחינתה. ברם, כמו בנושאים בינלאומיים אחרים, גם לגבי אוקראינה, ישראל איננה יכולה להיות אדישה כלפי עמדותיה וכוונותיה של בעלת בריתה האמריקאית. זו שאי אפשר להתעלם ממנה ושהדיפלומטיה הישראלית תצטרך להתמודד עמה.
ההצבעה של ישראל בעצרת האו"ם בעד ההחלטה שקראה לרוסיה לסגת מיד וללא תנאי מכל השטחים באוקראינה ממחישה את הבעייתיות האפשרית בכך, ולא רק בהקשר האוקראיני.