יום האישה הוא הכרה בכל מי שניפצה והתקדמה, זרעה וקצרה, נאבקה ונגעה. ביום הזה מעלים על נס מנהיגות ומתוות דרך שחוללו תנועה, יצרו איזו אידיאה או רק הותירו סימן. גם אלו שנעות בצניעות ובשקט, שלמות ושלוות כאפיק נחל צלול, זוכות ביום האישה לכתרים ושושנים. כי יום האישה, מעצם טבעו, הוא מועד שבו נשים חוגגות את היותן: נועזות, חולמות, זורמות, מוקפות בחיבה השמחה, המרוממת, של אחוות המגדר.
אבל אני, ברשותכן, מבקשת להקדיש את יום האישה לאלו שלא הוזמנו למסיבה. לנשים עגונות הכבולות לבעלים עריצים שנה ושנתיים ולפעמים גם תקופת חיים שלמה. עשרות מסורבות גט הולכות לאיבוד בישראל המודרנית, הנאורה, קמלות ונובלות מאחורי ההשפלה ועינוי הדין בחסות האסון המכמיר ביותר שההלכה מעוללת לנשים. סיפרו על הרב יצחק אלחנן ספקטור, שבשבוע האחרון לפני פטירתו, קם למרות חולשתו באמצע הלילה כדי לעיין במקרה של עגונה ולהתיר אותה.
גם על הרב עובדיה יוסף סיפרו שהיה מוחל על כבודו, עוזב את כיסאו הרם כאב בית הדין, רודף אחרי בעלים עקשנים במדרגות הרבנות ומתחנן בפניהם בדמעות שליש לשחרר את נשותיהם. היום בתי הדין עסוקים בסוגיות פופולריות יותר, אבל המלחמה על חירותן של נשים היא לא רק קריאת השכמה מתבקשת ביום האישה, היא בעיקר התכתבות עם תפיסת התורה החומלת שייצגו גדולי ישראל בשנים שקדמו להקצנה הדתית שחלחלה למוסדות המדינה.
אני מבקשת להקדיש את יום האישה לעובדות הזרות, עוד קבוצת נשים שסובלת מהתעמרות וגזענות בישראל של הסתה ופופוליזם, וגם מהטרדה מינית על ידי המעסיק או קרוביו. הן נחשבות לאוכלוסייה הפגיעה והמוחלשת ביותר. תנאי עבודתן מייצרים קרקע נוחה לניצול מיני בשל טשטוש הגבולות בין עבודת הסיעוד למעשים לא מקובלים, מעצם העובדה שאופי ההעסקה מחייב מגורים במרחב מבודד ומידה רבה של קרבה גופנית במצבים אינטימיים.
תופעה מגונה ונרחבת זו מתרחשת תחת האף של ארגוני הנשים והתקשורת, לרוב ללא ענישה ראויה או הרתעה מתבקשת. העובדה שמהגרות עבודה לא נולדו בישראל, מסייעת להטיל עליהן מורא ולקנות את שתיקתן.
הייתי רוצה להקדיש את יום האישה גם לנפגעות על רקע כבוד המשפחה בחברה הערבית, בנות, אמהות ואחיות שסומנו כיעד לחיסול על ידי אבות, אחים ודודים בשל “סיבה תרבותית”. תווית איומה זו עדיין רווחת בישראל החוגגת את יום האישה, והיא משדרת מסר מעוות שמדובר ברצח עם היגיון פנימי, ולפיכך מותר לחקור את בני המשפחה הפוגעים והשותפים לפשע בזהירות ומתוך התחשבות מסוימת.
לנשים שנאנסו, נפגעו והוטרדו, ולאלו שבסיכון להצטרף למעגל הנורא, יש את קולן החשוב של ארגוני הנשים, את יתדות הברזל של מהפכת MeToo הנהדרת, את נציגות הסיוע שתמיד נוכחות בחזית. אבל יום האישה הוא גם יומן של העולות החדשות, העובדות בשכר מינימום והנשים נטולות ההשכלה שעדיין סובלות מהסללה, וביחס כלפיהן משמשים בערבוביה גזענות, סקסיזם ותפיסה איומה של הכל פתוח והרשות נתונה.
הפנים מטושטשות, השמות עמומים: קשישה אתיופית שלא היו לה זכויות, מובטלת קשת יום שלא היה לה סיכוי, שכירה שנוצלה, נשחקה ונזרקה לקבוצת הנשים השקופות בחברה שמקדשת מעמד כלכלי, קשרים והצלחה.
כל עוד לא יתקיים איזון בין העצמת נשים מכל הסוגים, אין באמת שוויון ביום האישה. חובתה המוסרית של חברה לא רק לחגוג את המובן מאליו, אלא גם להעניק הכרה למי שמשתייך שלא באשמתו לתחתית שרשרת המזון, לזהות, לחזק, להעצים ולהציב אלומת אור דקה מהזרקור שמדלג עליהן כל השנה, לא רק ביום האישה.