יחסה של מערכת המשפט למגילת העצמאות של מדינת ישראל מיום 14.5.1948 היה תמיד אמביוולנטי. מצד אחד, הכרנו כולנו במעמדה העליון של מגילת העצמאות ובחשיבות הערכים אשר באו לידי ביטוי במסמך זה, אך מהצד השני, לא ראינו במגילת העצמאות חלק מהחוקה הישראלית.
כינון חוקה ועיגון מגילת העצמאות בחוק יסוד: החלופה של לפיד למהפכה המשפטית
כאן כדאי גם לציין כי ההצהרה הפסקנית שאנו שומעים מפעם לפעם כי לישראל אין חוקה היא הצהרה שגויה. אכן, האסיפה המכוננת הנבחרת הראשונה לא הצליחה לעצב את החוקה הישראלית בהתאם להחלטת מגילת העצמאות, אבל היא לא התנערה מחובתה לכונן חוקה. לאחר ויכוחים, מאבקים וגיבוש של הצעות שונות התקבלה הצעת הפשרה של יזהר הררי, שעל פיה החוקה הישראלית לא תיעשה ברצף זמנים אחד אלא מדי פעם, פרק־פרק. אבל במפורש נאמר שפרקים אלה, הקרויים חוקי היסוד, יהוו את החוקה הישראלית.
תמיד, וכיום אפילו יותר מתמיד, עולה שאלת המחויבות שלנו לערכים הכלולים במגילת העצמאות, וגם השאלה באיזו מידה יש להקנות להם תוקף משפטי מחייב אף שאין מגילת העצמאות מהווה חלק פורמלי מהחוקה הישראלית. לאחר שבמגילת העצמאות מוסבר ומנומק מדוע יש לעם היהודי את הזכות להקים מדינה בארץ ישראל, "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות...", מסדירה מגילת העצמאות את מוסדות השלטון הזמניים, שהם מועצת העם השווה לכנסת, ומנהלת העם השווה לממשלה; ומכאן מפרטים בהכרזה על הקמת המדינה שורת התחייבויות הנוגעות לאופייה ולערכיה של מדינת ישראל.
וזה מתחיל בזכות כל יהודי לעלות לישראל; אימוץ יסודות החירות, הצדק והשלום, ובדגש מיוחד "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין וכן חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות". זוהי הצהרה מקיפה מאוד של זכויות יסוד של האדם ושל כל מי שחי במדינת ישראל, וזו גם התחייבות כפולה הן כלפי ארצות העולם והן פנימה כלפי האוכלוסייה החיה בישראל.
אנו לא מימשנו ערכים אלה במלוא משמעותם. באילוצי מציאות החיים, שיקולי ביטחון המדינה וגם עקב לחצים קואליציוניים, הפרנו חלק מזכויות יסוד אלה. ייתכן שהגדרת הזכויות במגילת העצמאות אינה בבחינת נורמה משפטית מחייבת, אבל היא בוודאי התחייבות של מדינה חדשה שעליה מוטל לשקוד על מימושם והשגתם. הערכים הכלולים במגילת העצמאות הם אותם הערכים שעל בסיסם הוקמה המדינה. על בסיס ערכים אלה אנשים לחמו למען הקמת המדינה וחלק מהם אף נתנו את חייהם.
בהבנת הבעייתיות של שאלת המחויבות של מערכת המשפט לערכי מגילת העצמאות, חוקקו בזמנו בשנת 1992 שני חוקי יסוד: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. חוקים אלה נחקקו מתוך הבנה שאין הם יכולים להגדיר או לעצב ערכים המנוגדים לאלה המפורטים במגילת העצמאות. לאמיתו של דבר, ראינו בחוקי היסוד המפרטים את זכויות היסוד של היחיד - המשך ישיר של זכויות שהוגדרו בצורה כוללת במגילת העצמאות.
בדיונים שבהם השתתפתי לאחרונה בוועדת החוקה, חוק ומשפט בעקבות הרפורמה המשפטית, נשאלתי למה לא דנו בשנת 1992 בעקרון השוויון. התשובה היא פשוטה: לא היה צורך בכך. עקרון השוויון בא לביטוי ברור ביותר במגילת העצמאות עצמה, שבה הובטח כי המדינה "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה". האם ביצענו התחייבות זו? כיצד ביצענו אותה? ומדוע לא ביצענו אותה? זהו נושא כבד משקל שראוי להרבה דיונים משפטיים וחברתיים. במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ניתן מענה חלקי לשאלות אלה.
ההבנה שיש לגשר בין ערכי מגילת העצמאות ובין הערכים המפורטים בחוקי היסוד של זכויות האדם בישראל - הגיעה לביטויה בשנת 1994. אז תוקן חוק יסוד: חופש העיסוק, ובמסגרת תיקון זה הוחלט ליצור בשני חוקי היסוד כפיפות לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית - העקרונות שבהכרזה על הקמת המדינה.
ועל שום כך הוסף סעיף ראשון בשני חוקי יסוד אלה אשר קובע כי "זכויות היסוד של האדם בישראל... יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". סעיף זה מהווה מעין גשר בין מגילת העצמאות ובין חוקי היסוד של זכויות האדם ומחזק את הזיקה המחייבת שבין השניים; ואולי אפילו בלשון פשוטה קובע כי אין אתה יכול להגדיר את זכויות היסוד של האדם בישראל בסתירה לעקרונות שנכללו במגילת העצמאות.